אני כבר כמה ימים מציף בראשי את הנושא שהזכרתי בקטע האחרון בבלוג שלי.

זה לא מניח לי, ככל שאני חושב על זה יותר זה נעשה יותר מוחשי.

מיהם החברים שלי?

התחלתי לשים לב יותר מי עונה לי לשיחות ואסאמאסים ומי מסנן כדרך קבע. התוצאות לא הפתיעו אבל גם לא תרמו להבנה מעמיקה יותר של כל העניין הזה.

התחלתי בפסיכומטרי- במובנים רבים זה מרגיש כמו תיכון שוב, לא כי אני לומד באווירת תיכון אלא כי אני יכול להטביע את כל כולי בלימודים ושיעורי בית במקום להתעמת עם הבעיות האלו שמפריעות לי לישון.

אולי רצוי לציין שאת הקטע הזה אני לא כותב מול המחשב. אני כותב במיטה שלי, בנייר ועט. תכלס לא כזה מאוחר אבל בתור תלמיד השעה כבר מאד מאוחרת.

הדיכאון מחבק אותי שוב- לפחות חבר אחד לא עוזב אותי ברגעים קשים...

אני מפחד, שאני לא מסוגל לסלוח להם על הנטישה וככל שהזמן יעבור אני רק יכעס יותר ויותר ואני יודע שכנראה מתישהו בעתיד אני כן יתעמת מול ה"חברים שלי", אבל אני גם יודע שהטחת האשמות זאת דרך מעולה לאבד חברים- זה מפחיד לחשוב על קיום ללא חברים- אבל זה חברים?

כשאני חושב על זה, אני שם לב שאני משקר להם יותר משאני משקר לכל אחד אחר.

עד כמה שאני יודע אין להם מושג שאני בתול, אני מחרטט מדי פעם על איזו אחת כשאני עובד בחו"ל- זה נותן לזה זוהר ואמינות- גברים אוהבים סיפורים על סקס שנשמעים עמו כיבוש- או לפחות מעדיפים לא לחקור לעומק כדי לא להתבדות.

הם גם לא יודעים שמעולם לא הייתה לי חברה, נתתי להם עוד סיפור- הפעם סיפור סוחף דמעות (כי אין דבר שירחיק בחור יותר מדמעות) על חברה אהובה מהתיכון שבגדה וזה מושלם כי זה הוריד ממני לחץ ושאלות על למה אין לי אחת- הייתי ה"פגוע שמנסה להחלים".

כשאני חושב על זה, הם לא באמת מכירים אותי - לא באמת - הם מכירים את האחד שמוריד בירה אחרי בירה, ממש מסמר המסיבה- הם לא מודעים לכך שהמוטיבציה שלי להתפרעות זה מתוך כאב, מתוך ניסיון לטבוע בתוך עצמי.

אני הולך לישון בלב כבד-

מי החברים שלי?

יש לי חברים?

אני לא יודע למה אבל גם השאלה הבאה עולה לראשי: האם אני מצוייד/מסוגל להרגיש אהבה?-

ארבעה אנשים בחדר, לפעמים שש, תלוי באיזו תקופה של השנה.

ככה היה נראה החדר שלי בצבא רוב השנה...

יש הרבה בדיחות על העומק שבו חברים לחדר בצבא לומדים להכיר אחד את השני, מה שבטוח זה שאחרי 3 שנים מכירים די טוב.

יש לי כמה חברים מהצבא, כשאני נזכר בתקופת הדיכאון הכרוני שלי בזמן השירות אני גם נזכר באותם חברים שראו בי כמטרד באותה תקופה. היה להם מבאס שלא זרמתי איתם בבדיחות, שלא השתתפתי בדיוני סרק על איזו חיילת יותר כוסית, או שאולי זאת אחת הקצינות בכלל, או איזה קצין תורן יותר מנייאק או על מה שהצעיר התורני אמר הפעם...

הייתי שקוע בתוך ים הדיכאון שלי, נשחק לאט לאט וצונח לתהומות שלא הכרתי בתוכי לפני כן- "אבל אחי, למה אתה כזה כבד?, זה לא זורם טוב!"

עברו בסביבות השנתיים מהתקופה ההיא, לפעמים אני מסתכל על החברים שלי ושואל את עצמי:

"האם באמת לא היה לו אכפת ממני?

  אולי פשוט הוא לא היה מודע?

       אבל איך אתה לא מודע כשאתה מכיר מישהו שנתיים ואז הוא אוכל סיבוב?"

יותר מזה, יש לי חבר אחד שהיה מוצב בבסיס אחר לחצי שנה וחזר לאיזה שבוע כדי להשלים משהו בבסיס, והדבר הראשון שהוא רצה לדעת כשחזר זה למה חברי לחדר נתנו לי לשקוע כל כך הרבה....

אולי הם לא ידעו איך לעזור לי?

אולי הם חשבו שסתם עובר עלי משהו שיעבור בסופו של דבר? (למרות שזה נמשך יותר מחצי שנה)

אני חושב שהסיבה העיקרית שאני חש כזה ניכור מחברי הוא אותו פיל ורוד בחדר - פיל שאולי באמת רק אני רואה -

"אחי", איפה אתה היית כשהייתי צריך חבר יותר מאי פעם?

היום ציירתי הרבה...

למה דווקא כשאני מדוכא יש לי צורך לצייר? לא יכול להוריד את העיפרון פתאום... לא יודע אולי זה מנחם אותי ההתעסקות הזאת שמצד אחד נורא יצירתית ומצד שני מלאה בידע טכני שנרכש לאט לאט..

פגשתי היום כמה חברים, לאחד מהם יש חברה.. אני שונא את העובדה שאני מקנא בו.. למרות שאני יודע שאני בחיים לא יעשה משהו עם הקינאה הזאת-בכל זאת חבר... תמיד שהם דביקים אני מאלו שאומרים להם "get a room" אבל תאמת שאני פשוט מקנא בשימחה הזו, אני גם רוצה.. למה? ככה, כזה אני רוצה..

קשה לי להסתכל על זוגות אחרים, קשה לי לחייך ולשמוח בשבילהם- גם כשזה חבר שאני יודע שמגיעה לו... למה אני כל כך אומלל כשמסביבי יש כל כך הרבה שימחה? למה אני כל כך בודד כשיש סביבי כל כך הרבה אהבה?

לא יודע לקבל אותה, זה כמו גוף זר שהגוף שלי דוחה.. לפעמים בא לי לצעוק על אלוהים: "מה זה החרא הזה? זה מה שסידרת לי? אז למה לעזזל שמת אותי פה מלכתחילה?"

יש להן לפעמים חיוך קטן אחרי כל נשיקה, זה יותר חיוך שהן מחייכות לעצמן מאשר בשביל החבר שלהן.. מעניין אם הם בכלל מודעים לחיוך המקסים הזה שהם מוציאים מהן...? אני מרגיש כמו הילד המפונק שאבא אמר לו "לא" ועכשיו הוא מתבכיין על משהו שבכלל לא מגיעה לו... אהבה נותנת לי כפה בפנים עם כל נשיקה.. למה אני לא? למה?........למה.........למה?........

אני מרגיש כמו ילד בחוף הים שלא יודע לשחות, כמו הציפור שלא סיפרו לה שצריך לעוף דרומה ונתקעה לבד בקור.... אימפוטנט....לא באמת אבל ככה מרגיש.

כשאני מרגיש ככה האוויר נראה לי סמיך יותר, גם למדתי לא לשים radiohead או pinkfloyed כי אני יודע שזה ייגמר ברע, לאט לאט לומד איך מנווטים בים הדיכאון......מלא ידע טכני שנרכש לאט לאט..