אני רגיש- יש בי עדינות כזאת שמקסימה את הידידות שלי, אני חושב שזה למה שהן אוהבות לדבר איתי, אני מספק את הצורך הריגשי האינטרקטואלי שה"גברברים" שהן יוצאות איתם לא מספקים להן.

אני אמין... אפשר לסמוך עלי.. מעדיף לפגוע בעצמי מבמישהי שאכפת לי ממנה (פגעתי פעם אחת במישהי ואני בחיים לא יעשה את זה שוב)

אני גיק- אבל אמיתי, מבין שסטאר וורס זה תוצר של יוצר שחקר את המסע שעובר גיבור בתרבויות שונות (יש בעלילה הרבה יותר מג'דיי שחותך ידיים לחייזרים). חברים שלי תמיד מתרשמים כשאני מצטט בעל פה את הפתיח של סמוראי ג'ק ומחכה את דקסטר צורח על דידי sailence woman.

יש לי חוש הומור חולה- כמו מונטי פייטון, שזה משהו שהייתי רואה עם אבא בימי שבת כילד- אבל זה לא רק מונטי פייטון על כל הסרטים שלהם (שמאד מאד פופולרים בזמן האחרון פתאום ועכשיו פתאום זה מגניב) זה גם פולטי טאוורס, דאדס ארמי ועוד הרבה קומדיות מוטרפות שכאלו (מאד חולניות בצורה הכי יפה שיש).

אני לא רע בכלל בהיסטוריה מה שמוביל להמון שיחות מעניינות עם ניתוחים של מצבי עבר לאומת מצבי הווה.

חזק במדעים (טוב אולי את זה הייתי צריך לשים תחת גיק..)

השאיפות שלי הם שאיפות אקדמאיות גבוהות... אני יודע שבתחום הזה אני יגיע רחוק- מה שבטוח שאני אהיה לפחות עמיד.

אוהב סרטים- זה משהו שאף פעם לא נמאס לי ממנו.

ומוסיקה- הדבר האמיתי ולא החרא הזה שיש עכשיו ברדיו- ערסים עם מיקרופון שמסלסלים משפט אינפנטילי ולמקצב כל כך מופשט שלא הייתי משתמש בו לשיר ילדים (גם הגירסה האמריקאית חרא- כל דור ה"היפהופ ראפ יו מאדה פקה"). אני אוהב את הדברים האמיתיים, האוניברסליים- זה יכול להיות מוסיקה קלאסית (שדרך אגב אם תשימו לב עדיין משמשת המון המון לסרטים כמוסיקת רקע), או בלוז, ר אנד בי, רוק, ג'אז.. הדברים הטובים ביותר (אני כבר חצי שנה מאזין לפינק פלוייד ולד זפלין ואני רק מעריך אותם יותר ויותר).

אבל- וזה אבל גדול:

אני ממש אבל ממש לא מסוקס, אני יותר מהסוג המגושם.

נמוך (תגידו מה שאתם רוצים אבל אתן אוהבות גבוהים)

לא מוציא יותר מדי כסף על ביגוד - זה לא שאני מאנשי הקרוקס שחי על אותו ג'ינס אבל אני גם לא מתכוון להוציא מאות שקלים על פאקינג מכנס

קיצור מראה חיצוני יותר כמו גיק ופחות כמו איזה משהו לטיני אם זיפים כאילו הוא לא התגלח ובמקרה זה נראה בן זונה.

אני לא אוהב את כל סצינת המסיבות ולא כל כך מתחבר אליהם, גם לא אוהב פאבים פופולרים (כמה פאבים איריים יש בארץ?- מצטער אבל לבנות הכל מעץ לא עושה את הפאב ליותר איכותי, ובאותה נימה גם לא מסכי פלזמה). קיצור לא ממש מת על מקומות הומי אדם.

אה כן- ושרוט מאד מאד מאד מאד מאד מאד מאד מאד מאד.....          ...מאד.

בתול מתוסכל שכבר מוכן לסגור תבסתא ולראות עם אלוהים הוא יהודי, נוצרי או מוסלמי או שאולי זאת מפלצת ספגטי ענקית? (והמבין יבין)

קראתי את הבלוג הזה שמופיע בהמלצות בדף הבית של ישראבלוג... זה עם הבת 16 שיש לה רשימת קניות לגבר (אתם יכולים לתאר סופרמארקט כזה ענק ענק ואתם ניגשים למוכר שמה ושואלים אותו "איפה זה מחלקת מסוקסים מיסתוריים בבקשה? בא לי גבר-גבר....לא יודע למה אבל המחשבה של חנות שמוכרת גברים לפי קטגוריות נראה לי קורע מצחוק פתאום..)

הרגשתי צורך להגיב אז עכשיו ברצינות לשנייה- אני חושב שרשימת הדרישות (של שני המינים) נעשתה כל כך מנופחת שלא נשאר מקום לחפש ולגלות... הרי כל הרעיון בחוויה האנושית זה חיפוש וגילוי לא? מה הטעם בלמצוא משהו כל כך ספציפי- מה חדש בזה? זה אולי יהיה כייף לתקופה אבל איפה המיצוי?

הסיבה שאני כל כך שרוט זה כי אני לא עונה על דרישות הייסוד ברשימת הקניות הזאת ככה שמההתחלה נפסלתי- אני בסלסלה שבמחסן של החנות, סלסלת הפגומים. אני כנראה כבר לא יימצא מישהי וגם אם כן היא כנראה תבין מהר שאני כבר נחבלתי יותר מדי מהעולם הזה של הדייטינג- אבל אני מכיר עוד כמוני- אנשים כל כך ייחודיים, נבונים ורגישים- אבל (וזה לגמרי מהזווית שלי) הרושם הוא שאין באמת בכנות חיפוש של אדם עם עומק- יותר חשוב הצורה, דיבור עם הרבה פוזה... כגבר אני מרגיש שאני חייב לשחק ולהיות שחקן כדי למצוא מישהי- אני לא צייד-

למה אני צריך לעבור מסכת יסורים כזאת כדי למצוא מישהי?

למה אני צריך את הג'ינס שעולה כל כך הרבה שעיצב איזה טאמבל?

למה אני צריך להפוך את עורי רק כדי שתהיה לי הפוזה כדי למשוך מישהי?

לא מספיק שאני נחמד? או אדיב? או כנה? או אמין? או יציב? או מצחיק? או רגיש?- וואלה כל הזין שלא נולדתי מנייאק-חבל שאני לא מסוגל להיות חרא שרואה נשים כ"כוס עם רגליים" (משפט שחזר על עצמו יותר מדי בצבא), להם הולך דווקא לא רע- משחקים את המשחק ומשתפרים לאט לאט עד שהופכים לציידים מוכשרים...

יש לי מין תיאוריה מטומטמת שנשים אולי אוהבות את הרעיון של ה"טיפוס שמתחתנים איתו" אבל מחפשות ורוצות את ה"טיפוס הפרוע"- ומה שבאמת עצוב זה כל הנושא הזה שראיתי של בחורות שנפגעות כי הוא לא מתחייב... מעניין למה? הוא משחק והבחורה היא עוד נקודה.... זה המשחק לא?

בודד כל כך בודד... ביותר מדי דרכים ביותר מדי צורות... רגעים כאלו מחזירים אותי למטה, כל הדרך למטה...

"קום!" הבן זונה מחייך אלי, הוא תמיד מחייך

"אמרתי קום!!" כמה פעמים אני כבר עשיתי את זה?

"ועכשיו תתמתח למלוא קומתך" מה זה כבר עוד פעם בשבילי?

החיוך שלו הופך לאט לאט לחיוך שלי. לא יודע איך להגדיר את החיוך הזה, אני מכיר אותו לעומק אבל מעולם לא ראיתי אותו במציאות אלא רק בראשי. זה אינו חיוך שמביע שימחה, אושר או אפילו שעשוע מכל העניין... זה יותר כמו חשיפת שיניים כמו של חיה, חשיפת שיניים וזילזול- זה כנראה הדרך הטובה ביותר לתאר את החיוך של הבן זונה הזה.... החיוך שלאט לאט מתמתח על שפתי כעת.

הוא מתקדם לעברי, עיניו ממוקדות לתוך שלי "אמרתי לך שזה מיותר, למה אתה חושב שלקחתי לך את הקודם?" אני יודע שהוא צודק, אבל זאת החולשה האנושית שלי, אני חלש והחולשה מתגבשת לפעמים בתוכי.

"קדימה אתה כבר יודע מה לעשות- תן לי את זה!" אני פונה אל הקור, היא מלטפת את פניי בחיבה ומגישה לי את הלהב שלה.

אני מהדק את אחיזתי בלהב וחש בצריבת הקור בלחי שלי, במקום שבוא היא ליטפה אותי... הלהב הזה, הוא לוחש לי שהוא זוכר את הטעם שלי, הוא מבקש טעימה נוספת- אני מנחם אותו- רק עוד כמה דקות יפיפה שלי...

אני מפלח את בית החזה שלי בתנועה ארוכה ומגושמת, קשה לחדור את עצם החזה אך הלהב מתרגש מטעם דמי ופועל בצורה מושלמת.

"זה לא באמת כואב, שמעת אותי, זה לא באמת כואב" הוא הוא מרגיע אותי ולרגע חיוכו השתנה למבט רציני יותר.

 לא הוא טועה זה כואב, אבל לא כמו שציפיתי שיכאב. אני חשבתי שברגע שהלהב יתטעם מדמי אני יחוש בנשיכתו בבשרי, אבל זה לא כואב שמה... זה כואב במקום אחר- עמוק, אפל אדום ועייף יותר. המחשבה שאני עושה את זה שוב כואבת יותר מהפעולה עצמה... עברו 7 שנים מאז והנה שוב הוא פה- והנה אני שוב מחדיר יד לבית החזה שלי... הלהב שבע אבל אני יודע לא להאמין לו שכן הוא תמיד מוכן למנה נוספת...

אני מגשש פנימה ונעזר בידי השנייה כדי להחדיר את זאת שבפנים יותר עמוק... החזה יותר עמוק ממה שהוא אמור להיות, אני יודע שזה לא באמתבאמת בית החזה שלי  אבל קו המחשבה שלי נחתך כאשר אני חש בנגע.

הפעימה שלו אינה סדירה כבר כמה ימים, את זה ידעתי אבל כשאני חש זאת במו ידי אני מבין את עומק הפגם- לעזזל חשבתי שהפעם הוא יצא יותר מוצלח.

"תן לי אותו כבר!" הוא דורש את המגיע לו ואני כתשובה  עוטף את אצבעותיי סביבו ותולש אותו החוצה- הרעש של העורקים הנקרעים ממלא את חלל האוויר, ממלא את הכל ומהדהד...

לא זוכר איך היה נראה הקודם אבל האחד הזה נראה אם כבר יותר עלוב, אולי התבגרתי מאז שראיתי את הקודם והוא רק נראה לי עלוב יותר.

אני מגיש לו את האיבר הפגום והוא שולף את חרבו, החרב צמאה מאד ובהחלט ניכר בה הרעב- היא אינה מנומסת כמו הלהב של קור.

הוא מניף אותה ללא אזהרה ובמכת אלופים מפלח אותו לשניים- זהו זה נעשה... הוא צוחק עכשיו, מפיק הנאה מצרחת העונג של חרבו... זהו זה נעשה...

חיוכו נמחה מפניו באחת, הוא שלו יותר, רגוע, כמו חייל שמבין שזו הייתה אזעקת שווא:

"אני יגן אלייך אדוני כל עוד נפשי באפי, הנגע הזה היה יוצר יותר כאב מכל אוייבנו שצרים אלינו מחוץ לחומות שבניתי עבורך, עכשיו לך תנוח"-כך אמר השומר שלי

אני מגולל בין אצבעותי את שאריות הלב- הוא לא יכאיב לי יותר.... את לא תכאיבי לי יותר..... רק אני יכאיב לעצמי יותר..... לפחות בכאב הזה אני יודע לנווט ולהתרחק מהמערבולות.