הרסתי כשזה כבר היה מה שרציתי. כי החלטתי לחפש, כי חיטטתי.
כי מצאתי את הסמים ואז הבנתי שמשהו קורה. ואז מצאתי את ההודעה הנוראית הזו. אבל היא הייתה מלפני חודש. לפני שהכל הסתדר.
ואז שאלתי רק על הסמים תוהה כמה זמן אני אוכל להחזיק בפנים את ההודעה שקראתי. זה היה בדיוק 24 שעות.
השאלה והספקות, תחושת הבגידה , בערו בי. אז הגעתי אליו ללא הזמנה אחרי שהוא התחמק מהטלפונים שלי. התחמק כי הוא הרגיש שהחבל נסגר עליו. שאני יודעת שהוא משקר בקשר לסמים. רועד מפחד שאני אגיד למישהו.
והוא נחרד. כשהגעתי ללא הזמנה. ואני כל כך רציתי ללכת וכל כך רציתי להישאר באותו זמן.
כבר סלחתי לו על האורגיה הזו. לא בדיוק סלחתי אבל ידעתי שאני לא מסוגלת ללכת למרות שזה הדבר הנכון לעשות כנראה.
חשוב לי כל כך השקט הפנימי שיש לי כשהכול מתנהל כמו שאני רוצה בינינו. ועד שסוף סוף בשבועות האחרונים זה הגיע לאיך שרציתי שזה יהיה לקחתי את הטלפון וחיטטתי.
כל המערכת יחסים הזו נעה בין תקופות של שקט, כשאני מחליטה שאני לא מחפשת אותו יותר, לבין כשאני מחפשת ומוצאת.
זה ברור שזה משקף משהו שקורה בי. את הדבר הזה שאני מנסה להבין כבר הרבה זמן. חוקרת במערכות יחסים האחרונות שלי. קונפליקט בין אי הידיעה והנוחות שהיא מספקת לבין הידיעה.
בעולם אידאלי הייתי רוצה גבר שיהיה רק איתי. כי לא עולה על דעתי בכלל לשכב עם מישהו אחר כשאני במערכת יחסים. אבל ההתמודדויות במערכות היחסים האחרונות שלי הראו לי שגם כשגיליתי וידעתי בסופו של דבר החלטתי שלא שווה לוותר על מערכת היחסים בשביל מעידה. לפחות זה מה שחשבתי בדיעבד.
כשאני מנותקת רגשית מהסיטואציה אולי אני אפילו מאמינה בזה. אבל כשאני בפנים זה כואב.
מצד אחד זה כואב מצד שני אולי עצם הציפייה שלי לזה מביאה את זה. הרי מחשבה בוראת מציאות. אני פותחת את הטלפון שלו ביד רועדת, מקווה למצוא הכל מלבד משהו שיעיד על בגידה ובסוף מוצאת את מה שהכי פחדתי למצוא. כי פחד הוא גם סוג של מחשבה אינטנסיבית על משהו. שבוראת מציאות.
והנה שוב התכונה המדהימה שלי להאשים את עצמי בכל דבר.
למה אני אשמה? שוב אני עושה פשעים נגד עצמי למען מה? למען הנוחות שלי. למען לא ייחרד עולמי. למען זה שאני לא יחזור ללבד הנוראי שהיה לפני.
כמובן שהוא הכחיש הכל אבל מיד אחרי כתב הודעה לחבר שלו שאיתו הייתה האורגיה לפי ההודעות ומחק את כל היסטוריית ההודעות ממנו. הוא גם ראה שראיתי את זה. והוא מבין שאני מבינה שזה נכון. והוא מבין שזו הפעם הרביעית בחצי שנה שסלחתי לו על דבר כזה. ומה זה עושה? זה גורם לו לכבד אותי ? זה גורם לו להעריך אותי ? להעריץ אותי על זה שאני מוצאת את האורח רוח לסלוח לו כל פעם? ממש לא.
ההפך הוא הנכון. זה גורם לו לזלזל בי. זה גורם לו להבין שאני ממש צריכה אותו. נואשות.
והוא זה שכשרציתי לסיים הכל אמר שאנחנו לא עושים אחד לשני טוב. שהוא רק לא רוצה שאני ישנא אותו. שלא כדאי לבזבז את הזמן והוא כבר לא בן 23. ובסוף לא יכולתי ללכת. נשברתי. הוא אפילו לא ביקש, בטוח שלא התחנן. רק הכחיש. אמר לי ״ בואי תישארי כאן היום ונחשוב על זה מחר״.
ואז יום למחרת כשאני מבקשת ממנו בפעם המיליון לבוא למשפחה שלי הוא כמובן מתחמק. ברוב חוצפתו טוען ש״יש לו משהו לעשות״ ולא רוצה להגיד מה. ואז כשאני מתקשרת, מתלוננת על זה שהוא לא רוצה לבוא איתי למשפחה שלי בפעם המיליון, הוא צועק עליי. ואני לא מאמינה. אני פשוט לא מאמינה. הוא צועק. צועק שאני גורמת לו להיגעל עם האובססיביות שלי. כאילו שזה שאני רוצה לישון עם חבר שלי כבר חצי שנה כמעט כל לילה זה אובססיביות. ואני בקושי מתקשרת ובקושי כותבת הודעות. ואז הוא אומר שכשנגור ביחד וכשנתחתן זה יהיה שונה, אבל שכבר לא נראה לו שזה יקרה כי הוא כל פעם מגלה עליי דברים.
הוא מגלה עליי דברים ??? הרגע ״גיליתי״ בפעם ה100 שהוא שקרן ובוגדני והוא גילה דברים שהוא לא אוהב. יפה.
ואז עוד אני שלחתי לו הודעה שלא כיף לי ככה והוא שלח ״אז מה את רוצה ?״ ואמרתי ״שיהיה בסדר״ והוא אמר שגם הוא ושיהיה בסדר. ואז אני נרגעת. ואז הוא גם הסכים לבוא איתי. ואני בכלל פורחת. ושוכחת.
אני יודעת. אם מישהו קורא את זה הוא חושב לעצמו ״מי זו הפתטית הזו״ נכון?
והוא צודק.
אין לי מה להוסיף כי אין לי פתרונים. לא כרגע עדיין. חוזרים לי רגשות מוכרים של אובדן התאבלות הלכאה עצמית געגועים ומחשבה אובססיבית על העבר ומה שיכלתי לעשות אחרת. כן. ככה נראית אצלי פרידה. גם אם הכי צדקתי, גם אם הבחור היה מניאק גמור, בעיקר אם, כך נראית אצלי פרידה.
כל פרידה היא מוות אצלי. אני נכנסת לדכאון ואובססיות שאין לי יכולת לצאת מהם. נשאבת לתוך המעגל הנוראי הזה של הרס עצמי.
הפעם אני צופה שזה מה שיכול לקרות, לא ממהרת לפוצץ כמו בעבר, מחכה שמשהו בלב שלי ימות מעצמו ואז העזיבה תהיה מובנת מאליה.
או שיקרה נס. עכשיו חנוכה. והכל יסתדר מאליו לטובה באורח פלאי. אמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
