חופים

כל-כך קשה לי לאהוב אותָך עד הסוף.

את מדהימה, ואת עושה לי כל-כך טוב.

ויש ימים שבהם אני רק לקחת את האוטו, לנסוע אלייך ולנשק אותך נשיקה ענקית ואמיתית, שתוציא ממני את כל מה שאני מרגיש אלייך.

אבל קשה לי לאהוב אותָך עד הסוף.

יש לי יותר מידי סייגים בלב ובראש שמפריעים לי לאהוב אותָך באמת.

יש לי יותר מידי מכשולים שמפריעים לי לתת לך את האהבה הטוטאלית שמגיעה לך.

את מדהימה. אליי, ובכלל.

ומדהים לי איתך. ברמות שקשה לי להסביר אפילו לעצמי.

הדברים הכי יומיומיים שאנחנו עושים ביחד. היד שלי בתוך היד שלך. הראש שלך על הכתף שלי. ה"אני אוהבת אותך" על המסך שלי.

למה אני מסוגל לאהוב יותר מידי בו-זמנית, אבל לא מסוגל להיפטר מהסייגים האלה, שמפריעים לי כל פעם מחדש, אפילו שבסוף אני תמיד רואה כמה טיפשיים הם.

איך אני מסוגל לאהוב אותָך כל-כך אם אני כנראה בכלל לא יודע לאהוב עד הסוף.

איך אני מסוגל לאהוב אותָך כל-כך כשיש ביני לבין העולם, ויותר חשוב- ביני לבין עצמי, כזה מחסום.

כזה סוד שאפילו בפני עצמי קשה לי להודות עליו, שרק אדם אחד בעולם יודע עליו וגם זה מתוך הכרח בלבד ובנוסף הוא גם לעולם לא יודע במשמעות האמיתית שלו.

כל-כך קשה לי לאהוב אותָך באמת, אפילו שאני באמת אוהב אותָך.

קשה לי לעשות את הצעד הזה, שאני יודע שהוא נכון. כאילו, מה כבר יכול להיות בו לא נכון בינינו?

את מקסימה אותי כל פעם מחדש. טוב לי איתך. טוב לי ביחסים בינינו, חוץ מהדבר הזה שנשאר.

או שאולי אני בכלל לא יודע על מה אני מדבר...

איך אני מסוגל לאהוב אותָך כל-כך ועדיין לתהות כל-כך?