מאז הפעם ההיא שנפגשנו בפארק, כשעוד היינו יחד, קשה לי שלא לחשוב על מה שהייתי יכול לעשות אם הייתי קצת פחות פחדן.
קשה לי שלא לחשוב על כמה שאת חסרה לי פיזית ועל כמה שהקשר הגופני בינינו הרגיש לי טוב.
קשה לי שלא לחשוב על כמה שנהניתי בפעם ההיא שנפגשנו בפארק, ובפעם ההיא שבילינו כמה שעות של נשיקות ארוכות במקום שלנו בביה"ס במקום ללמוד.
בא לי לשפשף את הג'ינס שלך כל-כך חזק שתזמזמי לי באוזן מרוב עונג.
בא לי להכניס את היד שלי לתוך המכנס שלך, להרגיש אותך מבפנים ולראות איך העיניים שלך מתגלגלות אחורה עם כל תזוזה שלי.
בא לי לעשות לך היקי על החזה, בצד, שיתאים לזה שכבר היה שם.
בא לי להפשיט אותך, להצמיד אותך לקיר של הבניין שהיה מאחורינו, כמו שאהבת ולתת לך להרגיש אותי.
בא לי לקרב את השפתיים שלי לשפתיים שלך ולתת לך עוד נשיקה רטובה, עמוקה וסוחפת, כמו כל אחת מהנשיקות שלנו. כל-כך נהניתי להתנשק איתך, באמת, היית אחד האנשים היחידים שכל-כך נהניתי להתנשק איתם (למרות שלא היה לי יותר מידי ניסיון עם אנשים אחרים, אבל ביחס לאלו שכן) ואני מתגעגע לנשיקות האלו.
הלוואי שהייתי יכול לנשק אותך ככה בכל פעם שאנחנו מתראים, בלי תוצאות, בלי שזה יזיז למישהו, בלי שזה ישנה משהו- פשוט לנשק אותך כי זה פשוט כל-כך כיף לי.
אבל אסור לי לעשות את זה. ואסור לי לחשוב את המחשבות המיוזעות האלו שנמצאות אצלי בראש לפעמים. ואסור לי לרצות את כל הדברים האלה.
כי את לא שלי יותר. את נטשת אותי ברגעים הכי קשים שלי, ויתרת עליי בשביל דברים אחרים, זרקת אותי בקלילות אחרי כל-כך הרבה זמן, אחרי כל-כך הרבה רגשות והשקעה, ובכלל לא טרחת ליידע אותי פורמלית, וזאת רק ההתחלה בהתחשב במה שקרה אח"כ.
חוץ מזה, ויותר חשוב מזה, יש לי עכשיו מישהי אחרת, שאני מאוהב בה כל-כך ואוהב אותה בענק. באמת שכן.
הדבר הכי כואב הוא, שעם כמה שאסור לי לרצות אותך, זה לא עובר.
כל דבר שאסור לי איתך, קורה. עקרונית, ע"פ הרבה נורמות חברתיות, אסור לי בכלל לרצות להיות אותך בקשר, אבל אני כן.
לא- אני לא רוצה לחזור. לא- אני לא אוהב אותך יותר. אבל כן- אני נמשך אלייך לפעמים, וזה הורג אותי מבפנים.
ומה שבעצם יותר הורג אותי זה שאלו לא הדברים היחידים שעוברים לי בראש וממש לא בריא לי לחשוב עליהם בשלב זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אני והצל שלי