חופים

יותר מהכל אני פוחד.
אני פשוט רועד מפחד. מילולית לחלוטין.
אני קורא שורה קטנטנה על מסך לבן ועוברת בי צמרמורת מסמרת שיער.

ומה הם בכלל יודעים על מה שעובר עליי?
איך הם בכלל יכולים להתחיל להבין?
ועדיין, מה שהכי מפחיד אותי, מה שהכי מצמרר אותי, הוא הפחד לפגוע בהם.
כבר לא אכפת לי מה אחרים יחשבו, זה משהו שאני אצליח להתמודד איתו.
הבעייה שלי היא איך לעזאזל אחייה עם עצמי בשלום בלי להרוס את כל מה שבניתי במו ידי במשך זמן רב כל-כך.

יותר מהכל אני פוחד.
פוחד לאבד, פוחד לפגוע, פוחד לסחוב על הגב שלי את האשמה שאחייה איתה.
אני פוחד להישאר לבד ובו זמנית פוחד להשאיר לבד.
אמנם אני לא תמיד נהנה מזה, אבל ההרגשה שנטשתי היא הרבה יותר גרועה.

לפעמים, כשאני לגמרי לבד, אני נכנס חזרה לאותם מחוזות חשוכים במח שלי.
אותם מחוזות שהיו מנת חלקי באותן תקופות דכאוניות של שנים עברו.
כולנו עברנו כאלו, מי כמוני יודע.
והם, המחוזות,שמאפשרים לי כמעט כבמטה קסם להעלים את כל הבעיות והצרות.

ויותר מהכל אני פוחד.
פוחד שהפחד שלי הוא בעצם רק ההתחלה של משהו.
אני פוחד שאיכזבתי, אני פוחד לאכזב בעתיד.
פוחד שכבר פגעתי בלי לשים לב בכלל ועכשיו כבר מאוחר מידי לחזור אחורה.
ועדיין, אני פוחד אפילו לנסות לשנות משהו, כי אמנם המצב כרגע לא מושלם, אבל הוא עדיין עדיף על מה שנראה באופק.
אני פוחד לגלות ש"יותר טוב כלום מכמעט" היא לא רק שורה בשיר, כי בשבילי כבר מאוחר מידי לבחור בכלום.

לפעמים אני פשוט רוצה לזעוק זעקה גדולה של וידוי ואחריה התנצלות ענקית, ואני מדמיין לעצמי שלהתנצל באמת יעזור במשהו.
אני רוצה לשפוך את כל הכביסה המלוכלכת שמצטברת ומצטברת שריחה כבר בורח החוצה, ולא משנה כמה מטהר אוויר אני ארסס היא תסריח (גם אם רק הקרובים אליי ביותר ישימו לב), אבל עדיין, תמיד קיים הסיכוי שבעצם רק אני מריח את סירחון ההסתרה שלי ולכן לזרוק את הלכלוך שלי על אחרים לא יועיל.

מה אני כבר יודע?
מה אני כבר יכול לעשות?
הכל כל-כך מסובך לי. כל-כך כל-כך מסובך.
אני לא מכיר פתרון שיתיר את הסבך (חוץ מאחד, כאמור, אבל אני לא רואה את עצמי מבצע אותו בזמן הקרוב. ואולי טוב שכך).
או שאולי בעצם יש יותר מידי פתרונות, אבל כל אחד מהם עלול להוביל למקומות שאני ממש לא רוצה להגיע אליהם.

אז כן, אני פוחד עד עמקי נשמתי.
והפחד גורם לי יותר מכל פשוט לרצות להדחיק.
"ואולי לא היו הדברים מעולם".
ובעצם, כנראה שזהו הגרוע מכל, הרי ההדחקה היא זו שהובילה אותי למקום בו אני נמצא עכשיו.

יותר מהכל אני פוחד.
אני פשוט רועד מפחד. מילולית לחלוטין.
אני קורא שורה קטנטנה על מסך לבן ועוברת בי צמרמורת מסמרת שיער.
אני שומע משפט קצר ומרגיש את הלימות הלב.
אני רואה מבט אחד ופתאום הלב מתמוסס לי בפנים.

ואולי הכל פשוט פאניקה מיותרת.

הלוואי והייתי יודע...