חופים

אני רוצה להגיד דברים, ואני לא יכול.

אין לי למי להגיד אותם. ולא, זה לא שחסרים אנשים שישמחו להקשיב, פשוט אין אף אחד מתאים בשבילי לדבר איתו עליהם.
אין לי איך להגיד אותם. ולא, לא איבדתי את היכולות הורבאליות שלי (טפו טפו טפו), פשוט אין לי מושג איך להביע אותם במילים כלפי גורם שהוא לא אני.
אין לי סיבה להגיד אותם, מעבר לפריקה לשם הפריקה. (אני חושב.)
אין לי דרך להגיד אותם בלי להישמע מוזר, מבולבל או סתם כאילו נפלתי מהירח. (שוב, אני חושב.)

אלו לא דברים עמוקים, לא דברים מדהימים בחשיבותם, פשוט דברים שאני רוצה לומר.
חלקם גדולים יותר, חלקם פחות. חלקם פרטיים יותר, חלקם פחות.

ואולי בעצם אני בכלל לא רוצה להגיד אותם.
אולי טוב לי שיש דברים בתוך עצמי שרק אני יודע ואני מדבר עליהם רק עם עצמי.
(פיצול אישיות משהו?)
אולי אני פשוט מעדיף לשמור אותם בפנים כך שאני אפילו לא מחפש את הדרך להוציא אותם החוצה.
הפעם, בניגוד לפעמים אחרות בהן כל-כך רציתי לשתף ולא יכולתי עקב חששות שהגדרתי כחיצוניים, הפעם זה משהו אצלי בפנים.
זה בכלל לא אותו דבר. זה בליגה שונה לגמרי (תודה לאל), או יותר נכון- אפילו לא מאותו ענף ספורט.

לשם ההבהרה, אני לא חושב שזה פוסט עצוב.
שינוי מרענן?
(נ.ב - יש סיכוי טוב שההבהרה הזו הייתה בעיקר בשביל עצמי.)