חופים

אני מתגעגע אליכם.

אנשים אהובים, שמכורח הנסיבות אני נאלץ להתנתק מהם כל כך.

אני מתגעגע לעצמי, למי שאני, לזמן פרטי.

אני מתגעגע לחופש, אפילו אם הוא יחסי.

אני מתגעגע לדברים שלא חשבתי שיהיה לי קשה עד כדי כך להתמודד עם חסרונם.

ואני מתגעגע לרגעים מסויימים, שמסמלים בשבילי כל כך הרבה.

לא ידעתי באותם רגעים שהימים האלו ממש יצרבו בזכרוני כחוויות משמעותיות כל כך.

רגעים, מקרים, מאורעות.

יש שיאמרו חסרי חשיבות. מיוחדים, מאוד אפילו, אבל באמת שלא חשבתי שעד כדי כך.

דברים שמסמלים מבחינתי את המהות שלמענה אני מוכן לחיות.

חופש, עצמאות, חברות, אהבה, הנאה, משמעותיות. ועוד דברים כאלו ואחרים  ברומו של עולם.

מי חשב שאותן נקודות קטנות מתוך מהלך חיי יסבו לי רוגע כזה ותקווה, ומצד שני געגועים. אוי געגועים...

בימים כאלה, שבהם העניין המרכזי סביבו סובבים חיי הוא ההווה והעתיד הקרוב מוזר לחשוב על הדרך שעוד לפני.

4.5 שנים, במהלכן כל כך הרבה עוד ישתנה.

כל כך הרבה געגועים יזרמו, כל כך הרבה אנשים יבואו וילכו, מחשבות יעלו ויעלמו, זיכרונות יווצרו וישכחו, חוויות יקרו ויעברו.

ומי יודע מתי שוב יצא לי להיות במצב דומה, באותו חופש מלא וריקני במקביל.

ובכלל, עוד חיים שלמים בפניי, ומי יודע מה מחכה לי בהמשך. מה, ומי, ואיך...

ובנתיים לא נותר לי אלא להתרפק על מה שהזיכרון מעלה בי,

על המחשבות על עתיד ורוד, ועל הידיעה שלמרות שלא תמיד קל להרגיש את זה-

יש לי אנשים רבים ואהובים לאהוב ולהתגעגע אליהם, ולהעריך.

רוב הזמן בכלל לא רע לי. וזה העניין.

לא רע לי בכלל אפילו.

ואני יודע שיום אחד, הימים האלו בדיוק יהיו אלו שיעלו בזיכרון כמו עלים ברוח, ואני אתרפק עליהם.

בסופו של דבר, ההווה של היום הוא העבר של מחר.

לכן כל אותם דברים- מחשבות, רגשות, זכרונות, געגועים-

הם שם. וכבודם במקומם מונח.

הם שם. וזה, כנראה, בדיוק העניין.