שבועיים בבסיס הם כר פורה למחשבות, תהיות והרבה כתיבה. רק חבל שבמשך שבועיים בבסיס היה לי כל-כך מעט זמן להעלות את כל אותן מחשבות על הכתב. הקטע שבחרתי לכתוב כאן הוא אחד מאותם קטעים בודדים שהצלחתי ליצור במהלך השבועיים. הוא נכתב בשעת לילה בשבת שעברה (אחרי שעת הט"ש, אכן) בה נכנסתי לתא השירותים שבחדר בו אני ישן, התיישבתי על האסלה וכתבתי. וזה מה שיצא-
החלפה החלפנו הערב חדרים. כן, אולי זה נשמע בנאלי, ילדותי או סתמי, אבל זה בהחלט מאורע משמעותי. וקשה.
ההחלפה הזאת לא באה לי בטוב. כלומר, אני לא מתלונן בכלל- השותפים החדשים שלי לחדר דווקא ממש אחלה, באמת שזה לא העניין. אז מה כן העניין? העניין הוא שלעזוב את החדר זה קצת כמו לעזוב משפחה. (קלישאתי משהו?) 8 שבועות בהם אנחנו חיים יחד אחד עם השני, לטוב ולרע ובכל מצב. יצרנו הוואי חדרי, התגבשנו, התחברנו, ובאמת שהרגשתי ששפר עליי מזלי ונפלתי אולי בחדר הטוב ביותר שיכולתי לבקש. היינו מאוחדים- אחד בשביל ויחד עם השני. גם אם מדובר בהתוודות משותפת בתחילת השבוע.
כבר בטירונות הבנתי שחדר מוצלח הוא תנאי מפתח לאושר ולנעימות שלי. עוד מאז, האנשים בחדר תמיד היו עוגן חיובי להיאחז בו במצבים קשים (וברוך השם, מאז ועד היום לא היו חסרים כאלה). ולמרות שלא תמיד הכל היה ורוד (מן הסתם), הודיתי על מה שיהה לי.
וזה לא רק אצלנו. כמעט בכל החדרים שררה הערב הרגשה עצובה של פרידה. אפילו שבסופו של דבר כולנו נמשיך להיות מעבר למסדרון, כל חדר- על המבנה החברית שלו, חלוקת התפקידים, אפילו ה"לוגיסטיקה" והניקיון- התפרק. וזה לא דבר פשוט.
אני דווקא דיי אופטימי, כי באמת ששיבצו אותי בחדר עם אחלה של אנשים. אבל עדיין, לפחות כרגע, ההחלפה הזאת לא באה לי בטוב. אני תופס מעצמי דיי סתגלן, ואני בטוח שמבחינה לוגיסטית וגם חברתית המרקם יתחיל לעבוד דיי מהר, אבל כמו שכבר אמרתי- לפרק ולהרכיב מחדש זה לא בדיוק פשוט.
בסופ"ש הזה, בזמן הנוהל, חשבתי לא מעט על קשרים שאני לא מתחזק וחבל לי על כך. דיברתי עם אנשים מסויימים ונזכרתי פתאום למה אני כל-כך אוהב אותם. ונזכרתי בעוד כל מיני אנשים, אפילו דיי אקראיים, שחסרים לי. נזכרתי בקשר שהיה לי עם תומר (שקיוויתי שימשך גם בקורס, ואני עדיין מתכוון לנסות לחזק אותו) והבנתי פתאום באמת כמה עדינים יכולים להיות גם הקשרים הכי חזקים. בעיקר בתקופה הזאת, הצבאית, שבה גם מי שאיתך מתפזר קצת. הדברים האלו עדינים כל-כך, ואני חייב, פשוט חייב לשמור עליהם.
אז כן. ההחלפה הזאת לי בדיוק באה לי בטוב. אפשר לומר שהיא לא בדיוק מה שהיה חסר לי על הראש בימים האלה. אבל אני מקווה, ממש מקווה, שבסוף (כמו בהרבה מקרים) אני אבין שזה היה לטובה. אחרת כל הקטע הזה הוא סתם עוד אוסף מילים על נוסטלגיה, ואני דיי משוכנע שזו לא הכוונה של כל הבליל הרגשי שהצטבר לי פה.
ידידה טובה הזכירה לי היום מוטו חשוב- יש סיבה לכל דבר. הוא עולה בי מחדש בתקופות מסויימות. ואני ממש מנסה להזכיר אותו לעצמי בדיוק בזמנים האלה. כי אפילו שאני אדם רציונאלי ודיי ריאלי, אני מאמין בו. ונקווה לטוב. ולאט לאט.
למזלי, השבוע שהגיע אחרי אותה שבת בהחלט היה שיפור משמעותי מהשבועיים שקדמו לו. ואני כל-כך מקווה שהמגמה תימשך. כבר מריחים את הסוף (או את ההתחלה? מי יודע כבר...), ובאמת שיהיה נחמד לסיים עם רגל ימין, ועם הרגשה נעימה כמו זו ששררה לי בלב השבוע- שקשה, אבל בהחלט שווה את זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אני והצל שלי