חופים
ונזרום ביחד עד אינסוף, שנייה לפני שקו החוף מגיע. |
| 10/2012
מסיבה.
נהניתי הערב כל-כך.
באמת, אני חושב שלא נהניתי כך כבר הרבה מאוד זמן.
שטחי, לא שטחי, תקראו לזה איך שתרצו.
הרגשתי משוחרר, הרגשתי במקום, הרגשתי שעל הזין שלי כי מי כבר מסתכל. הרשיתי לעצמי להתנהג ולהתנהל בצורה פתוחה יותר ומורסנת הרבה פחות מהרבה בחינות (עם כמה רע שזה נשמע. ולא, לא התפרעתי, הגבולות שלי עדיין קיימים, מבחינתי זה חלק מהיופי שבעניין). וזה היה מדהים.
בניגוד לליל אמש, בחרתי את המקום הנכון, הזמן הנכון (כמעט) והאדם (או יותר נכון- אנשים) הנכון (/ים), ומבחינתי זה היה שילוב מנצח.
חזרתי הבייתה עם חיוך רציני (אך דהוי עקב עייפות מצטברת) ועם חשק לעוד. לווא דווקא לעוד מהמסיבה- לעוד מההרגשה המשכרת שמלווה אותי כרגע (וליוותה אותי כמעט לאורך כל המסיבה).
זו לא רק המסיבה עצמה שעשתה לי טוב, זו ממש לא הכוונה. זו הייתה הסיטואציה, אלו היו הנסיבות, אלו היו האנשים והרגשות שחלפו בי, שניתנה להם התבטאות דרך ובזמן המסיבה.
ואתם בטח תוהים למה אני טורח לשבת ולכתוב את כל זה בתקצור בשעה 4:20 לפנות בוקר.
הסיבה היא שעם כל הרצון שלי להחזיק חזק בבלון הגדול והדמיוני שאוגד בתוכו את כל הרגשות החיוביים שצצו בי הערב (למרות כל החששות, העייפות, הסירחון, הגשם ששטף אותי קלות, המבטים, האנשים הבלתי-רצויים שראיתי וכיו"ב) אני יודע שכנראה מחר אקום בבוקר והוא יהיה הרחק הרחק בשמיי המוח שלי.
לצערי, אינני יכול להבטיח לעצמי שאוכל לשמר או לשחזר את הזכרונות האלו. ואולי זה נשמע עצוב, אבל כרגע אני נהנה וזה מה שחשוב כנראה.
ומי יודע, אולי אלו בכלל הטקילה והג'יימסון (שהורדתי כדי להקל את ההתאקלמות) שמדברים מגרוני כרגע...
| |
|  כינוי:
אני והצל שלי בן: 32 תמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
