השיר הזה הוא לטעמי אולי תמצית הגאונות שבפשטות.הוא עצוב אבל נוטה משום מה לשמח אותי. וטוב שכך. הוא נותן מעוף למילים קשות בדרך קצת פחות כואבת ואפילו דיי נעימה לאוזן.
כנראה שזה מה שקורה כשמשלבים ג'זיסט גיק וגיי, בחורה עוצמתית (שהיא במקרה הבת של שרי) ואת עילי בוטנר.
בכאב מצאתי אושר
באור גדול מצאתי חושך
כל השקרים סופם אמת
וכמה יש לי עוד לתת?
את השירים שלא כתבתי
לאהבות שלא אהבתי
הכשלונות אל מול כולם
וניצחון אחד קטן.
והמרחק מגעגוע
הוא המרחק משיגעון
אני עוצם את העיניים
בין מציאות לבין חלום.
ומי יזכור שלא אהיה פה?
ומי יקח אותי אליו?
אני עוצם את העיניים
וזה נעים נעים עכשיו.
בכל בדידות שמתגברת
יש אהבה שלא נגמרת
שברון הלב שיש לשאת
וכמה יש לי עוד לתת
את המילים שלא כתבתי
לאהבה שלא הייתה לי
הנפילות אל מול כולם
וניצחון אחד קטן
והמרחק מגעגוע...
תמיד כיף לי לגנוב מילים של אנשים אחרים כשהמילים שלי מסרבות לצאת.
שבוע טוב