חופים
ונזרום ביחד עד אינסוף, שנייה לפני שקו החוף מגיע. |
| 6/2013
שבוע הגאווה (סיבוב שני).
אני כבר קצת אבוד בכל הבלאגן הגאה הזה.
אני יותר מידי חתיכה שלא מתאימה באף מקום בפאזל.
אני תקוע.
אני במקרים רבים כבר פשוט מעדיף להישאר במקום הקטן והנוח שלי במקום לצאת קדימה ולהתעמת עם כל החרא שהצטבר סביבי בשנה וחצי האחרונות (או אולי יותר נכון לומר, כל החיים).
נפגעתי יותר מידי (וגם פגעתי), ו-וואלה, קצת נמאס לי מזה. אני רוצה קצת שקט, קצת מקום משל עצמי, קצת להוציא את הטוב המועט שבלהיות גאה.
מחד- אני מסתכל מבחוץ על כל קונספט שבוע הגאווה השנה ואומר לעצמי- איזה כיף שיש את זה. איזה כיף שיש קהילה, שיש מאמצים, שיש סוג של סאב-תרבות כזו שזורה בתוך התרבות הארצישראלית המגוונת.
ומאידך- איפה אני בכל הסיפור הזה? לפעמים זה סתם מרגיש כמו בועה כזו, שמתנפחת לה לפעמים ואז גוועת, ונזכרים שבסופו של דבר אתה לבד בעולם הזה.
ואפרופו בועה, לפעמים פשוט בא לי לחיות קצת בסרט "הבועה", מינוס הפוליטיקה. לחיות את חיי, תחת גפני ותחת תאנתי, בצורה הכי פשוטה. באווירה פתוחה, עם עבודה קטנה ודירה קטנה ודאגות קטנות וחברים גדולים.
כל הסופ"ש התבשלתי עם כל מה שהרגשתי והיה לי לומר.
בסוף לא יצא מזה הרבה, כולה שתי פסקאות מבולבלות. (תכלס, אני חושב שאולי פשוט קצת נגמרו לי המילים.)
כל הסופ"ש הזה, שקצת טלטל אותי ועם זאת קצת פשוט לא הזיז לי.
קצת שיקרתי לעצמי שלא אכפת לי שלא הלכתי למצעד ומאידך ככל שהזמן עבר, כעבור אינסוף פוסטים ב"חבר מביא חבר" וכמות הזוייה של תמונות משופצות בפייסבוק הבנתי שאולי זו בעצם האמת.
למצעד בחיפה אני כבר אלך.
זה יהיה יותר טוב.
| |
|  כינוי:
אני והצל שלי בן: 32 תמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
