חופים

נמאס לי להיות שמח בשביל אחרים.

יותר נכון, נמאס לי להיות שמח בשביל אחרים בדברים שהייתי מאחל לעצמי.

מתחשק לי לשמוח קצת בשביל עצמי, רק לקצת.

מתחשק לי להפסיק להדחיק את הריקנות שנחשפת כאשר כבר נמאס לשמוח בשביל.

אני מרגיש קצת רע כשאני אומר לך שאני שמח בשבילך.

(וזה רלוונטי כלפי הרבה מישהו-ים אי שם במיקרו-קוסמוס שלי).

לא כי אני לא שמח, אני דווקא כן, אלא כי לפעמים אני מרגיש שאני מרקד על הגבול הדק בין שקר-לבן לבין קנאה (מהצד הלא-נכון של הקו, לדאבוני).

אמא תמיד הזהירה אותי, אמרה להתרחק מאנשים ש"פותחים עליי עיניים".

אבל מה אם אני זה שפותח?

זה ממש לא הפוסט שהתכוונתי לפרסם הלילה.

אבל כנראה שזה מה יש- פער בין הרצוי למצוי.

נן, שויין...