חופים

אני לא מהטיפוסים שחווים נדודי-שינה (ברוך השם).
אני גם לא מאלו שיש להם בעיות להירדם כתלות במקום או בזמן (לפעמים ברוך השם, לפעמים קצת פחות).
אני פשוט אחד מאותם אנשים (מעטים, אולי) שחוסר-השינה אצלם מתבטא בשינה גרועה גרידא.
לא כזו שמתאפיינת בהתעוררויות מרובות או הפרעות, פשוט כזו שנגמרת באותו מצב שבו החלה (בין אם מדובר על הספר ביד או הסלולרי על הבטן, האור הדולק או המשקפיים בעוקם על הפנים).
אני נרדם וקם, בלי שום תהליך בדרך. וכשהמצב ממש גרוע, אני נרדם כלעומת שקמתי- עייף באותה המידה (ולפעמים אפילו יותר).

בפעמים הבודדות בהן אני חולם (או ליתר דיוק, יאמרו הפרגמטים שבינינו, זוכר את החלומות) מדובר בפנטזיות הזויות וחסרות פשר- לעתים מבעיתות עד-כדי התעוררות פתאומית ולעתים נעימות כל-כך שאני מרגיש פספוס על-כך שהשעון צלצל. אין אמצע בחלומות שלי.
אבל מילא, בין כה-וכה זה לא קורה יותר מידי.

אם כן, בשלב זה או אחר בחיי החלטתי (בצורה מודעת או לא) לתת לעצמי את מתנת העירנות.
זה התחיל מלילות לבנים מול המחשב לפני הלימודים בתיכון, המשיך דרך לילות מאוחרים של קריאה והאזנה למוסיקה בזמן הקורס וכלה בלילות שבת שכאלו, בהם לא ישנתי מעל 4 שעות כמעט מאז שהתחלתי את השירות הסדיר (בחישוב מהיר, קצת מעל שנה).
הסיבה לדחיית ההירדמות פחות רלוונטית, בעיקר משתנה (בעיקר קצת מעורפלת, אפילו לי).

יקומו ויזעקו כל המתקשים להירדם, שהיו רק חולמים (תרתי-משמע) על מתנת השינה הרובוסטית שקיבלתי.
שיזעקו.
הלוואי והייתה לי דרך להסביר את עצמי. אבל אין.
אז אני פשוט מוצא את עצמי ער בשבת לפנות בוקר, בלי סיבה נראית לעין.
והלוואי והייתי יודע איך לשבור את זה.
(או שלא? אני כבר רגיל מכדי לדעת)