חופים

אני אוהב את מזג-האוויר הזה.

הקרירות הנעימה שקמה איתי בבוקר, בחדות שמצליחה לעטוף אותי אבל לא להקפיא,

החמימות בצהריים, שמשכיחה קצת את הרעננות ונותנת לשמש לשטוף אותי ואת כל מה שמסביב,

והצינה העדינה של הערב, שמזכירה שהחורף כבר בפתח (וכבר דורשת ממני לחלץ את הסוודר לא פעם) אבל מוותרת בדיוק לפני שנהיה קר מידי בשביל לשבת בחוץ.

אני אוהב עונות מעבר.

בעיקר את הימים האלה שבהם המעבריות באמת מורגשת (בניגוד לאלו שהם חמים מידי או קרים מידי או מתהפכים מידי- אני נהנה מהאופטימיות הזהירה שבימים מגוונים בעדינות).

אמרו לי פעם שזה שאני טיפוס של עונות מעבר גם אומר דבר או שניים על האופי שלי.

אולי...

הבנתי הלילה שאני אדם חסר תקנה (וכבר מאוחר מידי כדי לשנות את העובדה הזו, עם כל הרקורסיה שבעניין).

אני אדם שיש לו המון מה לתת והמון חום, אבל מצד שני אני דיי דרעק, לא אכחיש.

אני דיי דרעק, וככל שהזמן עובר אני מבין שהעניין הזה של האופי הדפוק שלי הוא אכן דיי חסר תקנה. (ואולי יותר גרוע- אני גם קצת מחפש שיאהבו אותי למרות זאת, לפעמים אפילו סתם אנשים. ולמה? ולמי בכלל אכפת ממה אנשים בעלי חשיבות מזערית בחיי חושבים?)

אז אני חסר תקנה, והחיים שלי, בחלקם (אולי הרב) דיי חסרי תקנה, ונראה שזה מה יש.

היום מישהו אמר לי שהוא קרא בספר שכח רצון הוא דבר נדלה ולכן עדיף להשקיע אותו ביצירת הרגלים שיניעו אותך קדימה (שהם, בניגוד אליו, חזקים מהכל) במקום בדחיפה עצמית.

קצת העציב אותי לחשוב על העולם בצורה כזו, אבל באיזשהו מקום קצת הבנתי והזדהיתי. (כח רצון, בניגוד להרגלים, הוא בהחלט משאב נדלה)

יש ימים שמתחילים נורא ומשתפרים.

ויש כאלו שמתחילים נהדר ומתדרדרים.

(ותכלס,יש גם ימים שפשוט קורים)

בראיה לאחור, אני תוהה איך לסכם את היום הזה.

והנה הוא בין כה-וכה נגמר.