חופים

אתמול ב-4 לפנות בוקר ישבתי על הספסל בים, בדיוק כמו שאת אוהבת.
סיגריה חמימה ביד אחד, מחברת גדולה ועט ביד השנייה.
היה קר כל-כך שהצלחתי לכתוב בקושי עמוד לפני שהייתי חייב לשאוף את השכטה האחרונה של הסיגריה ולטחוב את הידיים עמוק בכיסים של הפליז החדש שלי (פליז כבוד).
איפשהו שם, בין הקיפאון למוות, הסחרור הקל של הסיגריה (ככה זה כשמעשנים מעט מאוד) והרחש הרועם של הגלים בחושך הבודד, הצלחתי לחלוב כמה שניות טהורות של שקט.
זו כנראה הפעם היחידה, או לפחות אחד הבודדות בחיי, בהן יצא לי לחוות דממת אלחוט מוחלטת במוח.
בעצם גם זה לא לחלוטין מדויק. עברו בו מחשבות, אך הן היו כל-כך סתמיות וברות-חלוף, כל-כך רחוקות מאלו שהציפו אותי בשאר הערב (והיום והשבוע והחודש).
ולרגע אחד כל העצבים והמירמור שהיה אצור בתוכי הפך לבר-חלוף. (רגע נדיר לכשעצמו)
זה היה מדהים. אך השקט הזה, כדברים רבים אחרים בחיי (ובפוסט הזה ספציפית), גם הוא בר-חלוף (הרבה יותר מאשר הייתי רוצה). ואחריו, כל מה שרציתי היה לעמוד ולצעוק לעולם "תעזבו אותי, באמאש'כם".
(אבל היה חשוך וקר, וזה בכל מקרה לא היה עוזר. אז ויתרתי)

יש לי כל-כך הרבה מה להגיד ומה לכתוב.
על השבוע הארוך שהיה לי. על הגשם, על השלוליות, על התחבורה הציבורית שהכזיבה ועל נחל איילון.
על העבודה, על המפקד שלי.
על החברים שלי, על הסובבים אותי, עליה, עליו.
על האורחות שביקרו אותי (אחרי שלא ראיתי אותן קרוב לעשור).
על נקודת האור שהייתה לי ביום שלישי בהקמת הקורס החדש, שהיית אלייה וקוץ בה, אבל נהניתי מדי בשביל שיהיה לי אכפת (כן, על זה יש לי כל-כך הרבה מה להגיד).
על התחושות שמציפות אותי ואין לי מושג כיצד לתאר במילים בכלל.

על כל-כך הרבה דברים שזזים בראש שלי כמו אוטוסטרדה בלי פוסקת. ואני פשוט לא מסוגל. לא מסוגל להוציא את המילים, לא מסוגל לתמצת, לא מסוגל לתמלל את המחשבות והרגשות בצורה מספיק ברורה. ואולי הסיבה לכך היא שבעצם אני בכלל לא רוצה לעשות את זה.
אני רוצה לחיות את האוטוסטרדה עוד קצת, לנסות לפזר אותה, לתת לרוח שנושבת לי במוח להיות ממש כמו כל שאר הדברים- ברת-חלוף.
ואם קצת שקט זה מה שחסר לי כדי לעשות את זה, אז שקט הוא מה שאנסה לייצר לעצמי.

הפעם לא יספיק לי המקום לצטט דברי חכמה, אז אלנקק במקום.
למי שתוהה, מדובר בפרק החמישה-עשר בספר "הנסיך הקטן". ניסיתי למצוא את הגרסה העברית (שלמען האמת נושאת חן בעייני יותר) אך האנגלית היא היחידה שמצאתי.

בנוסף, הפעם אחרוג ממנהגי ואצרף שני שירים, כי לאחרונה, לפעמים אני קצת מהאחד ולפעמים קצת מהשני. (אז למה להגביל?)

"And you know
Cause my life's a mess,
And I'm trying to grow
so before I'm old I'll confess-
You think that I'm strong, you're wrong
I'll sing my song."

(כן, זו גרסת כיסוי ישראלית לאריק קלפטון, ועם כל ה"חטא המוסיקלי" שבדבר, אני מאוד אוהב ומעריך אותה)

שבוע טוב שיהיה לנו.
שהדברים הרעים יהיו ברי-חלוף, והטובים יחלפו כמה שפחות מהר. 

יש לי את כל הסיבות בעולם להיות מאושר. יותר נכון, קורה שאני עוד לא שם.
(והסופ"ש בינתיים לא מבשר טובות)

תמיד חשבתי שהמילים בבתים של השיר הזה נורא טפשיות. אבל הפזמון... הוא כל-כך נכון שזה כואב.