קל יחסית לעצבן אותי. הפתיל שלי דיי קצר ואני מודע לזה ומודה בזה. מאידך, להכעיס אותי באמת היא משימה לא פשוטה. על-מנת לגרום לי לכעוס מספיק כדי שבאמת יהיה לי אכפת צריך להשקיע הרבה אנרגיה ולדעת בדיוק באילו נקודות לגעת. עד היום, האסטרטגיה שנקטתי כלפי אנשים שגרמו לי לכעוס הייתה העלמה מחיי או התעלמות. האסטרטגיה הזו תפסה יפה כמעט תמיד (כאשר ה"כמעט" מתייחס בעיקר לבני משפחתי היקרים, שקצת קשה היה לי לבודד). הערב, אחרי הכל, נזכרתי (בעזרת כאפה חזקה) עד כמה האסטרטגיה הזו פגיעה כאשר מדובר באנשים הנכונים.
אני לא נוהג לאחל רעות. אחרי הכל, לא הייתי רוצה שגם שונאיי יאחלו אותן לי. אבל ישנם מקרים בודדים בהם אני מרגיש בסדר לעשות זאת, פשוט כאשר מדובר באדם שהרוויח זאת ביושר.
שמע לי, אדון יקר- אני לא מרחם עלייך שפגע בך אוטובוס וגם לא על כך שכביכול נשארת נכה לכל חייך (כלבה במטותא). אני לא מרחם עלייך שהערך העצמי היחיד שאתה יודע לנכס לעצמך תלוי במדדים חיצוניים וסביבתיים ששווים כקליפת השום מכיוון שאין לך דבר בחייך שיגרור הערכה אמיתית. אני לא מרחם עלייך שאתה אומלל ונכה רגשית ומנטלית (מי יודע מי כאן הביצה ומי התרנגולת) ואני אפילו לא מרחם על כך שכנראה תישאר בודד לנצח.
ואת, גברת יקרה- אני לא מרחם עלייך שאין אף בן אדם אמיתי בחייך. אני לא מרחם עלייך שאת חייה באשליה שיום אחד תתנפץ בבת-אחת ותשאיר אותך עירומה ומדממת (ונראה אותך אז מדברת). אני לא מרחם על כך שכל הבטחון המזוייף שלך בנוי כמו מגדל קלפים, קומות על גבי קומות של ריק וחשיבות עצמית אוורירית. אני לא מרחם על כך שהמשפחה שלך דפוקה ושלא מקבלים אותך ואני אפילו לא מרחם על כך שיש לך אפס הצלחה עם כל אדם שניסה להתקרב אלייך בצורה רומנטית. אדון יקר- כשאמרו לי פעם, בשקט בשקט, ש"אמנם זה לא יפה לומר, אבל קצת מגיע לו שדרס אותו אוטובוס", לא האמנתי. גברת יקרה- כשאמרו לי פעם, בסוד, ש"היא נראית כאילו היא גבוה בשמיים אבל בעצם הכל הצגה אחת גדולה של כלום, כי זה מה שהיא", לא האמנתי. היום, יקיריי (או שלא), לימדתם אותי להאמין.
אז כן. אמנם קשה להכעיס אותי ואמנם בדרך-כלל אני מצליח להתעלם, אבל כאשר מישהו שפוגש אותי בפעם השלישית בחייו מרשה לעצמו במשך ערב שלם (כולל נסיעה חזרה הבייתה) להתעסק בלהשפיל אותי, לצעוק עליי, לאיים עליי, לתקוף אותי מנטלית ולהדוף כלפיי מינים כאלו ואחרים של אלימות מילולית ועלבונות על ימין ועל שמאל- קל לי לכעוס וקשה להתעלם. וכשמישהי שבקושי מכירה אותי הולכת מאחורי גבי ומוציאה אותי מהארון בצורה הכי נונשלאנטית מול בחורה שמכירה אותי מגיל הפעוטון ומשפחתה (שהם חברים טובים של משפחתי, יש לציין) מבלי לשאול אותי (כמובן) או אפילו להתחרט על כך כשהתעמתתי איתה על הנושא- קל לי לכעוס וקשה להתעלם.
בשורה התחתונה, לאנשים כאלו לא מגיע שום דבר טוב. לא ממני ולא מאף אחד אחר. ואני אומר זאת לווא דווקא בגלל המאורעות האלו ספציפית, אלא כי האנשים האלו מתנהגים ככה כל הזמן (ולא רק איתי). אם בי, אדם שהם כמעט ולא מכירים (שלא לדבר על לעומק), היה להם כל-כך קל לפגוע בצורה מספיק עמוקה כדי שזה יזיז לי, אני לא רוצה לתאר לעצמי לאילו מימדים הפגיעה מגיעה כאשר מדובר באנשים שקרובים אליהם. בדיוק מהסיבות האלו אני מרשה לעצמי לאחל, בצורה הכי פשוטה, שיום אחד הם יאלצו לאכול את הדייסה המזוהמת והרעילה שהם מבשלים לעצמם בכל נשימה שהם לוקחים, בכל הרף עין, בכל תנועה ובכל מילה. הו, זו חתיכת דייסה. אז שיאכלו אותה בתיאבון, לא ביקשתי יותר.
את הערב הזה אני סוגר בסימן כעוס מאוד. ואולי גרוע מכך- פגוע באמת ובתמים. לא חשבתי שאוכל להגיע למצב כזה כל-כך בקלות. וכעת, גם כאשר הכעס והפגע יחלפו, אני נשאר עם קצוות בלתי-סגורים שאני פשוט יודע שיחזרו לנשוך אותי חזק בישבן.
היום ראיתי כוכב נופל ולא ביקשתי משאלה. העדפתי לתת אותה לבחורה בעלת לב-זהב שישבה לידי (שהמשאלה כנראה הגיעה לה הרבה יותר מאשר לי). אך, אם יורשה לי, אני מעוניין רטרואקטיבית לחלוק איתה את המשאלה ולבקש מאותו גורם עליון (יהא אשר יהא, קראו לך איך שתרצו) שיפטור את עולמנו הקט מכל אותם אנשים כדוגמת האדון והגברת. פשוט כי לאנשים הטובים בעולם מגיע הרבה יותר טוב מזה.
נמאס לי להתפשר על דברים. מול עצמי, מול אחרים, מול הסביבה. נמאס לי להסתפק בפחות ממה שמגיע לי. נמאס לי שזה נראה לגיטימי לפשר אותי. והכי נמאס לי- שאני מאפשר לעצמי להתפשר ולוותר. בין אם לעצמי או לאחרים. הבעייה היא שאין לי שמץ של מושג איך לשנות את זה. -הקטע נשלח דרך הטלפון הסלולרי-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אני והצל שלי