חופים

עצוב...
איך הרצון לסיים הפך לכמיהה להמשיך.
איך הפחד מלהיכשל הפך לפחד מלהפסיק לנסות.
איך הכעס הגדול הפך לתלות.
איך הבכי הדק הפך לבור של ייאוש.
איך האלטרנטיבה הפכה לברירת המחדל.
איך הדלת האחורית הפכה למציאות.
איך הדבר שמגדיר אותי כחייל הוטל בספק.
איך השושנה הפכה לסימן שאלה גדולה.
איך הגאווה העצמית הפכה לבושה עמוקה שאין לי מושג איך להתמודד איתה.

אני הולך איתן, כחולות-לבנות על הכתפיים,
ורק מתפלל שישארו שם.
שלא אצטרך להחזיר אותן לפני שקץ קיצן
ולראות את הדרך החוצה.

אני לא מוכן לזה,
לא מסוגל.
לא עכשיו, בטח שלא עכשיו,
ובעצם, לא בכלל.

"הביקוש לנחמדים כל-כך ירד ש
תפסתי איזה גל לבנתיים
ופיתחתי לעצמי סטיה או שתיים."

שבוע טוב לכולם.
(ושבועיים מוצלחים לי ולשאר הסוגרים)

אני מתגעגע אליכם.

אנשים אהובים, שמכורח הנסיבות אני נאלץ להתנתק מהם כל כך.

אני מתגעגע לעצמי, למי שאני, לזמן פרטי.

אני מתגעגע לחופש, אפילו אם הוא יחסי.

אני מתגעגע לדברים שלא חשבתי שיהיה לי קשה עד כדי כך להתמודד עם חסרונם.

ואני מתגעגע לרגעים מסויימים, שמסמלים בשבילי כל כך הרבה.

לא ידעתי באותם רגעים שהימים האלו ממש יצרבו בזכרוני כחוויות משמעותיות כל כך.

רגעים, מקרים, מאורעות.

יש שיאמרו חסרי חשיבות. מיוחדים, מאוד אפילו, אבל באמת שלא חשבתי שעד כדי כך.

דברים שמסמלים מבחינתי את המהות שלמענה אני מוכן לחיות.

חופש, עצמאות, חברות, אהבה, הנאה, משמעותיות. ועוד דברים כאלו ואחרים  ברומו של עולם.

מי חשב שאותן נקודות קטנות מתוך מהלך חיי יסבו לי רוגע כזה ותקווה, ומצד שני געגועים. אוי געגועים...

בימים כאלה, שבהם העניין המרכזי סביבו סובבים חיי הוא ההווה והעתיד הקרוב מוזר לחשוב על הדרך שעוד לפני.

4.5 שנים, במהלכן כל כך הרבה עוד ישתנה.

כל כך הרבה געגועים יזרמו, כל כך הרבה אנשים יבואו וילכו, מחשבות יעלו ויעלמו, זיכרונות יווצרו וישכחו, חוויות יקרו ויעברו.

ומי יודע מתי שוב יצא לי להיות במצב דומה, באותו חופש מלא וריקני במקביל.

ובכלל, עוד חיים שלמים בפניי, ומי יודע מה מחכה לי בהמשך. מה, ומי, ואיך...

ובנתיים לא נותר לי אלא להתרפק על מה שהזיכרון מעלה בי,

על המחשבות על עתיד ורוד, ועל הידיעה שלמרות שלא תמיד קל להרגיש את זה-

יש לי אנשים רבים ואהובים לאהוב ולהתגעגע אליהם, ולהעריך.

רוב הזמן בכלל לא רע לי. וזה העניין.

לא רע לי בכלל אפילו.

ואני יודע שיום אחד, הימים האלו בדיוק יהיו אלו שיעלו בזיכרון כמו עלים ברוח, ואני אתרפק עליהם.

בסופו של דבר, ההווה של היום הוא העבר של מחר.

לכן כל אותם דברים- מחשבות, רגשות, זכרונות, געגועים-

הם שם. וכבודם במקומם מונח.

הם שם. וזה, כנראה, בדיוק העניין.

אני גאה בה
על זה שהיא מסתדרת, מתמודדת ואפילו מצליחה.
אני גאה בו
על זה שהוא התברג במקום הזה, שהיה לי ברור שיהיה מושלם בשבילו.
אני גאה בה
על זה שהיא מנסה הכי טוב שהיא יכולה, ולא מוותרת.
אני גאה בו
על זה שהוא סיים, ואפילו בהצטיינות, ועכשיו מתחיל בכוחות מחודשים.
אני גאה בהם
על זה שהם משתדלים בשבילי ועושים מה שצריך כדי לגרום לי להרגיש בנוח.

אני גאה בו
על זה שהוא הולך אחרי מה שהוא רוצה, לא משנה כמה מכשולים יש בדרך.
אני גאה בהם
על זה שהם מסתדרים ומצליחים ועושים חיל, כל אחד במקומו שלו.

אני קצת יותר "גאה" במי שאני

בכל יום שעובר.
ואני אפילו גאה בעצמי.
כי וואלה, מגיע לי קצת.