רציתי לא מזמן לכתוב פוסט על השנה שעברה מאז נוצר הבלוג הזה. כן, לפני קצת יותר מחודש המקום הזה חגג בלוג-הולדת שנה, מי היה מאמין... יחד איתו, גם אני חגגתי לי עוד שנה של התבגרות (הזדקנות, התפכחות, איך שתרצו לתקרוא לזה). אכן, וואחד שנה עברה עלינו- עליי והבלוג. שנה מטורפת, מוצלחת והזויה. לפעמים ארוכה ולפעמים קצרה, לפעמים שמחה ולפעמים עצובה. לחלוטין שנה שתיזכר במוחי כאחת השנים המעניינות יותר שעברו עליי.
יש לי קטע כזה, מאז שהתחלתי לכתוב בבלוגים (ובכלל)- אני תמיד רוצה מאוד לכתוב פוסט על משהו גדול שקרה, שחשבתי עליו, שחוויתי וכד', אבל הפוסטים האלה כמעט אף פעם לא יוצאים לפועל. הרבה חוויות משמעותיות שקרו לי ורציתי לתעד פשוט נשארו כותרות ריקות אי שם ברשימת הטיוטות שלי מבלי להתממש אף פעם במילים. וכמו כל אותם אירועים, גם פוסט היום-הולדת/בלוג-הולדת הזה נדחה ונדחה, ובסופו של דבר לא יצא לפועל. אך השבוע קרה דבר והנושא הזה עלה במוחי שוב, אבל מצד שונה לחלוטין ומסיבות שונות לחלוטין (שאולי אפילו עלולות להשמע לא קשורות כלל).
השבוע נתקלתי בפעם הראשונה בשאלה- האם ללכת למצעד הגאווה? מוחכם הקודח בוודאי מעלה בו את המחשבה- בוודאי שהוא חושב על כך, הוא יצא מהארון השנה, הוא כבר לא מסתיר, הרי ברור מאליו שהוא ילך למצעד, כמו כל ההומואים הטובים. אז זהו. בכל שנותיי כביסקסואל כלוא בארון של הדחקה ופחד חשבתי לעצמי (עקב התבוננות במספר חברים וחברות שלי שיצאו מהארון במהלך השנים האחרונות) שאם יום אחד אצא מהארון אני לא רוצה להצטרף למוסד הזה, ל"הומואיות" המיינסטרימית שמיוצגת על-ידי המוסדות והאירועים המדוברים הגרנדיוזים ומספחת אליה גם לא מעט סטריאוטיפים (בקרב העולם הסטרייטי וכן בקרב העולם הגאה). הבטחתי לעצמי שהיציאה מהארון לא תשנה אותי כאדם, לא תשנה את תחומי העניין והשיחה שלי, לא תשנה את מי שאני בקרב אחרים. לכן, מבחינתי השתתפות במצעד הגאווה היא לחלוטין לא מובנת מאליה. בנוסף לכך, אנשים רבים עדיין לא יודעים על כך שאני לא סטרייט (אפילו שכבר סיפרתי ללא מעט אנשים קרובים יותר ופחות, ואפילו שאני כבר כמעט ולא מסתיר זאת) ואני לא בטוח שאני בשל לכל הגאווה הזו, שאני עוד לא רגיל אליה בעצמי.
אז, לאחר שהסברתי לבחור חביב ששאל אותי אם אני מתכוון להגיע שזה כנראה לא הולך לקרות וחשבתי שהשלמתי עם ההחלטה הזו, ידידה טובה שלי, לכן שנמצאת במקום מאוד דומה לשלי לאחרונה, שאלה אותי את אותה שאלה. היא שאלה אותי אם אני מתכוון ללכת מתוך מקום של התלבטות. גם היא, כמוני, התכוונה לא ללכת עקב סיבות דומות יותר או פחות, אך ככל שהשיחה בינינו התקדמה, הבנתי שאולי ללכת למצעד יכול לעשות לי יותר טוב ממה שחשבתי. למחר בערב היא הציעה שנלך יחד, או כפי שתיארתי זאת בפניה, נהיה parade-buddies. "ואם נרגיש מוזר נלך לשבת בבית קפה או משהו", היא אמרה. לפני שיכולתי לקחת החלטה כזו הייתי מוכרח לדבר עם בת-זוגי. היה קצת מוזר לשאול אותה שאלה כזו (מסיבות ברורות), אך המקסימה מיד ובלי לחשוב פעמיים אמרה לי ללכת על זה, שהיא שמחה בשבילי וגאה בי על הרצון. אז החלטתי- הולכים למצעד. למה? ככה. לא כי זה "המצעד", לא כי אנחנו גאים ו"חייבים", לא בגלל ההופעות או ה-mingling, פשוט ככה. בשבילי. בשביל עצמי, בשביל התהליך הפנימי שלי, בשביל האמירה שלי, בשביל החיצוניות שלי- אני ביסקסואל. אני עדיין לא לגמרי גאה, אני עדיין לא בחוץ מול כל העולם, אבל אני יודע את זה, השלמתי עם זה, ועכשיו תורו של העולם. כמה שנים חיכיתי ליום בו אוכל לכתוב בגאווה את המילים האלו!
אז כן, לאחר מסכת אירועים ומחשבות, עבדכם הנאמן רוצה להגיע למצעד. סוף הסיפור היה קצת צפוי, לא? כאן מגיע הטוויסט בעלילה- שכחתי לרגע שבתאריכים של שני המצעדים, החיפאי והתל-אביבי, אני אמור לעשות שו"ש-צהריים בבסיס, מה שמשאיר לי חלון הזדמנות קלוש מאוד להגיע אפילו לאחד מהם. באסה? דפקָה? סימן מהיקום שזה כנראה לא היה אמור לקרות? אני לא יודע. אבל כן, כמה מוזר שזה ישמע ביחס לתחילת הסיפור, אני מבואס מהעניין. עד שכבר אזרתי אומץ, עברתי תהליך ועשיתי החלטה, העניין מתמסמס. מצד שני, כמו שאמרתי, זה לווא דווקא האירוע הספציפי הזה שגרם לי להרגיש כך, מצד שני, זאת הייתה יכולה להיות הזדמנות נפלאה לממש את כל הרגשות האלו. לכן אני חושב שאתאמץ ללכת בכל זאת.
לקראת סיום, אתם בטח תוהים מה הקשר בין הסיפור, המצעד והשנה שחלפה, אז הנה לכם התשובה...
"באחד מהראיונות שלה (שאותו, אגב, קראתי בבקתה קטנה בעיירה ציורית באירופה), תמר אייזנמן ענתה לשאלה של המראיינת לגבי הזהות המינית שלה, והיא הגיבה משהו בסגנון הזה- כשאני מתאהבת לא אכפת לי אם זה בן או בת. אני אוהבת גם כאלו וגם כאלו, כל מין בזמן הנכון ובנסיבות המתאימות. אני לא מחפשת הגדרות.
מאז שקראתי את הראיון הזה, יוצא לפעמים כל-כך לרצות להרגיש ככה, בכזה ביטחון, בלי שאלות פנימיות.
אני עוד רחוק מלהתחבר באמת לשבוע הגאווה, פשוט כי הוא מבוסס על קונספט שעוד לא הגעתי אליו, אבל בזמן האחרון אני חושב שאני עושה צעדים קטנטנים קדימה (למרות שלפעמים גם צעדים גדולים אחורה)."
את המילים הללו כתבתי באיזור שבוע הגאווה של השנה שעברה. אכן- בשנה שעברה רק ייחלתי להגיע ליום בו אוכל לכתוב מילים כמו אלו שכתובות בפוסט הזה, להגיד בפה מלא- אני לא סטרייט, ואני בסדר עם זה, ואנשים רבים מסביבי גם בסדר עם זה. ולמרות שאני עדיין לא לחלוטין גאה (ומי יודע, אולי זה פשוט לא בשבילי להיות כל-כך גאה), אני שלם עם עצמי.
" 'ואולי יבוא יום ונהפוך שווים
אתה תהיה לי נחל ואני לך ימים
ונזרום ביחד עד אין סוף שנייה לפני שקו החוף מגיע.' הו, כמה שאני מחכה ליום הזה שיבוא כבר..."
אפשר לומר שהיום הזה הגיע. כמעט שנה מאוחר יותר אני צועד בדרך אחרת. ( בין אם היא עוברת דרך מצעד הגאווה 2012 או לא, זה כבר סיפור אחר... )
"Feel free to turn me on, Feel free to change my song, I will start and you'll go on Sing my song."
יציאה מהארון #2 - אני אוהב את שיר הארוויזיון של השנה... מעבר לכך- הוא התחבר לי ממש טוב לפוסט. הקשבתי לו כמעט בלופים לאורך כל הכתיבה :)
- - -
לפעמים קשה לי למצוא שיר שיתאים לפוסט, אבל הייתי בבעייה הפוכה- היה לי קשה להחליט. אז לכבוד המאורע, שיר נוסף, שמתאים מבחינתי לא פחות מהקודם...
"בואי נתפשט, אין מה להסתיר כמו אדם וחווה כמו ילדים בלי מותגים, פשוט עירומים."
- - -
שבוע טוב שיהיה לנו! שיהיה מוצלח, מלא בדברים חיוביים ובשורות טובות
"אני אהיה לי אש מאנשים קרים"... כמה פעמים שכנעתי את עצמי שהמשפט הזה נכון לגבי... והלוואי והוא היה, אבל השבוע באמת קלטתי את המורכבות בדבר, לעומת הקלות בה הוא נאמר. הלוואי והייתה בי האש הזו. כמה הייתי שמח להיות תמיד מקור השמחה, האופטימיות והחיוך- האש החיה והחמה. כמה הייתי שמח תמיד להכיל אש גדולה של מוטיבציה וכוחות אינסופיים במקום עייפות וקריסות מיותרות. כמה הייתי שמח להיות לי אש מאנשים קרים- לנתק את עצמי מהם, מהמילים והמעשים שלהם, להתרכז מידי פעם בי, במה שחשוב לי ולא לתת למה שמסביב להוריד אותי מטה ולהקפיא אותי. ואולי בעצם מה שקצת עצוב לי הוא שאני יודע שאני מסוגל לעשות את כל זה, להכיל אש גדולה וחמה שכזו (לפעמים אפילו גדולה וחמה מידי...) ואני לא נותן לזה לקרות מספיק. בתקווה, הלילה הזה היה עוד צעד קדימה עקב התובנות הללו. אגב- אני מודה, לדון באש בערב ל"ג בעומר זו כנראה קלישאה. מצד שני- אחרי הערב (ובכלל- השבוע) שעבר עליי, ועם כל המחשבות האלו, כנראה שזה לגיטימי. אז, קוראים יקרים- שיהיה לכם חג שמח, חם ומואר. מי ייתן ונדע חם משורף, מאיר ממסנוור, ואש חיה משריפה מכלה. שיהיה לילה טוב, וחג שמח :) -הקטע נשלח דרך הטלפון הסלולרי-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
)
כינוי:
אני והצל שלי