אני לא יודע מאיזו סיבה ואני גם לא יודע בדיוק להסביר למה הם היו ימים לא-משהו, זה פשוט ככה.
יותר מידי מטען נגרר.
ולפעמים, פתאום, סתם ככה או כי קורה משהו, פתאום מבצבץ בי כעס. זעם מתפרץ, חד כמו סכין, בלתי מוסבר ובלתי נשלט.
זעם חם, פרימיטיבי וכואב שעושה לי חשק עז לחזור לימי הקראטה שלי ולבעוט באגרטל שליד החלון, לראות אותו מתפוצץ ומתנפץ למיליון חלקים לבנים-פרחוניים.
כעס ענק ששוטף אותי כמו גל אדיר, כאב חד בראש ודקירה עמוקה בבטן ורצון להרוס, לשבור, לצרוח!!! רק לשחרר את הזעם הבלתי מוסבר והאידיוטי הזה. לשחרר את כל הקיטור שרוצה לברוח החוצה.
אבל אני בנאדם מחושב, אני לא יכול לתת לעצמי להרוס את הבית ולשבת על הרצפה בתנוחת עובר לכמה שעות כמו שמתחשק לי, אז הסתפקתי בלזרוק חבילת עטים שמצאתי בחדר הסמוך לכיוון הקיר שמעל הספה. זרקתי אותה בכל הכוח, עם כוונה עמוקה. שמעתי את הבום כנגד הקיר וראיתי איך העטים גולשים אל מאחורי הספה והבנתי שזה לא משנה כמה אני אהרוס, אני אשאר עם זעם מודחק וענק וגם כאב מיותר ביד הזורקת.
גילגול אנרגיה אולי עובד בפיזיקה, אבל זעם כזה אי אפשר לגלגל הלאה.
הלוואי והייתי יודע לשחרר דברים לפני שהם הופכים לזעם הזה, או לפחות לחלק ממנו.
הלוואי והייתי בכלל יודע מאיפה בא כל הזעם הזה ולמה ומתי ואיך, אני רק יודע שהוא שם.
אני חושב שאני במחזור- כואבת לי הבטן ואני עצבני מסיבות לא ברורות.
אני כבר לא יודע. בעצם, אני לא יודע אם נכון לומר כבר או עדיין.
עברו עליי תקופות, עברו עליי דברים, ואני עדיין (וכבר) לא יודע.
בנים מדליקים אותי.
כשעובר לידי בחור חתיך באוטובוס אני מסתכל עליו בתאווה.
כשצועד לידי בחור חתיך בחדר כושר אני עוקב אחרי הריבועים המשורטטים שלו.
קרה לי מספר קטן של פעמים שממש הוקסמתי מבחור, חשבתי עליו למשך כמה זמן והוא הדליק אותי.
ויצא לי לחשוב על איך זה היה מרגיש להיות במערכת יחסים עם גבר.
אבל למרות כל זה אני מתאהב בבנות. מתאהב עד עומק הנשמה ובכל הלב.
בנות מסוגלות להדליק לי אש בלב, להצית בי אהבה.
ואני אוהב להיות במצבים מיניים עם בנות, זה כיף לי, אבל זה שונה מאוד.
בקיצור, הבילבול חוגג.
אז כן.
בשביל רוב האוכלוסיה אני עוד חלק בסטטיסטיקה, עוד "אחד מתוך עשרה", עוד הומו (או פשוט לא-סטרייט), עוד בלוגר שכותב על חוויותיו כבלוגר בארון.
בשביל אלו שבחוץ אני עוד פחדן אנונימי שאין לו ביצים לצאת מהארון או לחלופין עוד אחד שתקוע בשלב ביניים, ובד"כ מצטרף למחשבה הזו מין פרצוף חצי מרחם חצי נוסטלגי.
בשביל אלו מכם שעדיין בארון, או כמוני, לא באמת יודעים מה אתם ומי אתם, אני עוד אחד כמוכם, עוד אחד שמסוגל להבין את מה שעובר לכם בראש ובדיוק כמוכם לא מסוגל להתוודות בפני העולם, להיות בטוח בעצמי ולאהוב את מי שאני.
באחד מהראיונות שלה (שאותו, אגב, קראתי בבקתה קטנה בעיירה ציורית באירופה), תמר אייזנמן ענתה לשאלה של המראיינת לגבי הזהות המינית שלה, והיא הגיבה משהו בסגנון הזה- כשאני מתאהבת לא אכפת לי אם זה בן או בת. אני אוהבת גם כאלו וגם כאלו, כל מין בזמן הנכון ובנסיבות המתאימות. אני לא מחפשת הגדרות.
מאז שקראתי את הראיון הזה, יוצא לפעמים כל-כך לרצות להרגיש ככה, בכזה ביטחון, בלי שאלות פנימיות.
יש לי רגעים שבהם אני אומר לעצמי- מה הבעייה שלי פשוט לקום ולהגיד שאני נמשך לבנים?
ובד"כ מיד אח"כ חוזרת ההבנה שזה הרבה יותר מסובך מזה.
אני עוד רחוק מלהתחבר באמת לשבוע הגאווה, פשוט כי הוא מבוסס על קונספט שעוד לא הגעתי אליו, אבל בזמן האחרון אני חושב שאני עושה צעדים קטנטנים קדימה (למרות שלפעמים גם צעדים גדולים אחורה).
אני חושב שהשבוע הזה, וכל ההתחזקות הפתאומית (הרצונית והבלתי רצונית) של הקשר ביני לבין העולם הזה בתקופה האחרונה, הגיעו מצד אחד בזמן טוב- בזמן שבו אני מתקדם קדימה, ומצד שני בזמן הכי גרוע שיכול להיות- מסיבות רבות אחרות.
אני חושב שהיום שעשיתי צעד.
הודיתי בפניכם, וגם בין היתר בפני עצמי, שאני פחות או יותר, קצת או הרבה- הומו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אני והצל שלי