את נחמה פגשתי כשהיית בן שלוש-עשרה
אחרי שביליתי הרבה זמן בלהיות לבד בתוך הרבה ביחד.
היא הייתה מגיעה פה ושם, לפי דרישה
(עד היום קשה לי לומר האם שלי או שלה).
הייתה יושבת לבדה בחדר מאובק בקומה האחרונה של הבניין.
סיפרו לי עליה הרבה, על נחמה.
היא לא הייתה חזקה, אבל תמיד האירה למרחוק מהפינה הקטנה שישבה בה.
זה לא שהסתירה את החולשות
אבל נלחמה, בכל הכח. שאבה את האנרגיות מן השגרה ומן המעשים.
לא היה לה, לנחמה, נאה לשבת בבית.
בנחמה התאהבתי קצת מאוחר יותר. והיא בי.
או לפחות כך הרגיש.
אצל נחמה התהוותה לי, לראשונה, קבוצה אמיתית של אור.
לא הייתי ילד מואר ולכן הצמיחה הפתאומית נשאה אותי.
פתאום ביליתי הרבה פחות זמן בדברים החשובים
והרבה יותר הייתי ילד-נחמה. ילדי-נחמה, היינו.
בזכות נחמה הבנתי קצת שהדברים החשובים הם בעיקר הדברים שחשובים לאחרים
והדברים שחשובים באמת הם הדברים שחשובים לי.
נחמה כבר חיה בלי חרטות. היא עברה מספיק בכדי לדעת.
היא, עכשיו בחדר גדול ומואר, בלי זכר לחדרון המעופש
ואני בדרכי אל המסע הבא.
את נחמה השארתי מאחוריי. לא עזבתי.
עוד חזרתי לבקר. עוד חזרנו. את נחמה הילדים לא עוזבים.
בהיעדר נחמה נזקקתי לפתח אותה בעצמי.
כבר לא היה מקום לנחמה-נחמה בחיי. הייתי צריך נחמה משל עצמי.
את נחמה השארתי מאוחריי בגיל שש-עשרה
אחרי שביליתי הרבה זמן בלהיות הרבה ביחד בתוך הרבה ביחד.
ופתאום, כשמגיע הלבד, אין נחמה.
את נחמה מצאתי בגיל שבע-עשרה.
אותה נחמה, גברת בשינוי גברת.
מצאתי אחרי שביליתי הרבה זמן בלהיות לבד בתוך הרבה לבד.
את נחמה גיליתי מאז מחדש בכל יום ויום, בכל אירוע שנקרה בדרכי, בכל פיסת למידה עצמית, סביבתית, חברתית ואישית.
נחמה שלי ליוותה אותי ובינתיים נחמה פרשה לגמלאות.
כנראה שגם אנחנו היינו לה נחמה.
לכו תדעו, לפעמים הביצה היא בכלל התרנגולת ולכו תבינו מי הטיל את מי.
היא מופיעה פה ושם, לא בדיוק לפי דרישה.
אחרי הכל, את הכלים כבר קיבלתי, אי אפשר לדרוש ממנה להחזיק לי את היד. עכשיו תורי.
פעם בשנה ביום ההולדת, נחמה מקבלת ממני ברכה חמה ונוסטלגית שגורמת לי להיזכר בהרבה רגעים של לבד וביחד ושלך בתוך. וגם של מחוץ.
אני מוצא אותה, מדי פעם
לא בדיוק לפי דרישה.
והלוואי וכן, אחרי הכל, כולנו צריכים קצת נחמה. אף פעם לא ניתן לדעת בדיוק מתי.
או לפחות כך מרגיש.
בכל יום מוצאים נחמה קטנה במשהו קטן. וגם נחמה מוצאת נחמות שמאפשרות לה להמשיך להאיר על
אחרים.
ואני? אני...
אחרי הרבה זמן של להיות לבד בתוך הרבה ביחד
עדיין צריך ללמוד לחפש אותה.
לא למצוא. הרי, היא מגיעה לא בדיוק לפי דרישה.
לחפש.
תהליך. לא מטרה.
"רק בלב אפשר לראות היטב. מה שחשוב באמת, סמוי מן העין."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אני והצל שלי