יש תקופות בחיים בהן אנחנו לא מבינים מה עשינו רע שהגיע לנו לקבל אותן. חלקן סתם תקופות רעות וחלקן הן רק ירידה לשם עלייה ויום אחד יתבררו כקושי שיש להודות עליו כי הוא הוביל אותנו בדיוק למקום הנכון.
כל חוויה בחיים היא חוויה, ולכל אחת כזו יש מטרה. וכן, גם לחוויות הקשות לפעמים יש סוף שמח.
הכל כתוב והרשות נתונה? אולי. לכל הר יש פסגה? אולי. צריך לחפור הרבה בוץ לפני שמגיעים לזהב? אולי. תבחרו אתם.
אני מסתכל על עצמי באותו זמן בדיוק לפני שנה וחושב לעצמי- בכלל לא חבל, דווקא מזל.
"אני גיטרה הייתי פעם עץ אולי ובתיבת התהודה אני זוכר את כל מי שניגן עלי ואני אומר תודה"
אני אדם בלתי החלטי בעליל. ובאמת, כמה דבילי שזה נשמע, זו בעייה.
אני כמעט אף פעם, בלי קשר לסיטואציה, לא בטוח שאני באמת רוצה את הדברים שאני רוצה (אם אני בכלל מצליח להחליט מה אני רוצה). אני רוצה לנסוע לטיול באירופה. או שלא? אני רוצה פלאפון חדש. או שלא? אני לא רוצה להתגייס מוקדם יותר. או שכן?
יש לי הרבה זמן פנוי עכשיו. הרבה. יש שיאמרו יותר מידי. והתחושה שאני הכי שונא במקרים כאלה היא תחושת פיספוס, והיא מכניסה אותי לחרדות. אני פוחד להגיע ללילה שלפני הגיוס המיועד, להסתכל על עצמי ולחשוב- לא הספקתי. אני פוחד שישעמם לי ושאח"כ ארגיש שביזבזתי את הזמן והחופש היקרים מפז האלו. אני פוחד שאני עושה החלטות שגויות, כי יש דברים שצריך לבחור בהם. כי אי אפשר לנסוע גם לאילת וגם לחו"ל. ואי אפשר לעשות קמפינג וגם לעבוד. ואני צריך לבחור, ואני בחרדה מתמדת שאני אעשה בחירות שגויות שנובעות מחוסר הביטחון שלי במה שאני רוצה. בקיצור, מין מעגל קסמים בלתי יעיל שכזה.
תמיד קינאתי בילדים שכששאלו אותם לפני יום ההולדת מה הם רוצים לקבל כמתנה הייתה להם רשימת תשובות מוכנה בשלוף. קינאתי גם באלה שהייתה להם רק בקשה אחת ולא היה דבר יותר חשוב ממנה. אני בד"כ הייתי זה שאמר "אני לא יודע, באמת שלא".
ועכשיו אני מקנא בילדים שכבר בחרו להם את מה שהם רוצים לעשות ולהשיג בזמן שנותר להם.
בין אם לנסוע לבורגס, לצאת לבלות בלי סוף, לעבוד, לבלות כל דקה פנוייה עם בן/בת הזוג, לטייל, מה שזה לא יהיה. ושלא תבינו אותי לא נכון, גם לי יש מין רשימה שכזו, של דברים שאני רוצה לעשות, אבל היא מכילה יותר מידי דברים חופפים שבסופו של דבר אאלץ לבחור ביניהם. (וחלק מהדברים אני כבר יודע מראש שהסיכוי שהם יתממשו הוא נמוך, אבל זה כבר סיפור אחר) מה שמוביל אותי חזרה לחוסר הביטחון בבחירות שלי, שהוא זה שמשאיר אותי ער כרגע.
אני יודע שאני אהנה מכל מסלול שאבחר. גם אם אני סתם אשב בבית בחיבוק ידיים ואזרום עם החופש אני כנראה אהנה. אני רק מקווה להצליח לעשות את הבחירות והויתורים (הנכונות/נים) בלי יותר מידי פיקפוק-עצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אני והצל שלי