כמוני כמוך

אז לידי גאגא ״יצאה מהארון״ וחשפה שהיא נלחמת בהפרעות אכילה- בולימיה ואנורקסיה מגיל 15. עכשיו היא יוצאת לקמפיין נגד הפרעות אכילה. 

היא קוראת לו ״מהפיכת הגוף 2013״

אשר תומך בקבלת הגוף העצמי והגברת דימוי הגוף.  היא פתחה גם אתר אינטרנט שנועד לשיתוף החוויות האישיות. 

יש שיגידו שזו יוזמה מבורכת- הרי עם פרסום כמו שלה, הנושא סוף סוף יקבל קצת תאוצה, ומי יודע, אולי ישפיע לטובה על כל ״אידיאל הרזון״ שנוצר בזמננו. 

אני דווקא קוראת את הכתבה ועולה בי גיחוך. 

איני מזלזלת במילותיה, איני אומרת שהיא לא נלחמת בהפרעה ואיני אומרת שמה שהיא עושה (או מנסה לעשות) הוא לא חשוב. 

אבל אני כן מרגישה צביעות. 

כי להגיד שאת נלחמת בהפרעה רק כשאת לא מרוצה מעצמך (אחרי שהעלת 12 קילו)  אחרי שברוב הקליפים שלך את משוויצה ומראה בגאווה מוגזמת את הרזון שלך - זה מוזר. 

ולשמוע את השירים שלה שמדברים על אהבה עצמית מעבר לפגמים, לאהוב את מי שאתה, לא לפחד להיות מוזר, ולחשוב שהיא בעצמה לא מאמינה בהם- זה מוזר. 

ולהבין פתאום למה כלכך הרבה זמן לא שמענו ממנה, אולי כי היא התביישה להראות עצמה (זה מה שאני הייתנ עושה..) זה קצת עצוב. 

והדרך שלה לפרסם זאת- בתמונה שמתחתיה הכותרת- וכן. אני כותבת מתוך ראש ביקורתי ובמובן מסויים חולה בעצמו, ואחרי שאני ראיתי את התמונה שלה, גם אני הייתי מסתגרת בבית. 

אבל זה מאוד קל לבוא ולהגיד שיש לך הפרעת אכילה כי עלית במשקל. עכשיו זה יהיה גם תירוץ לזה?

וכשאני מדברת עם חברים שלי ואומרת להם על זה- לילדי גאגא יש הפרעת אכילה, הם אומרים אוטומטית: מה היא ממש ירדה במשקל?! וזה צובט לי בלב, כי ישר מתארים בראש איזו אנורקטית שעצמותיה בולטות. ולא. לא כל הפרעת אכילה זו אנורקסיה, ולא כל מי שסובל או נלחם בה נראה כמו אנורקטית. 

אז אולי הרבה לא יסכימו איתי. אבל אני חושבת שיש משהו מסריח בסיפור הזה. 

ושוב, אני לא אומרת שהוא לא נכון. ואני במיוחד לא מזלזלת באפשרות שהיא נלחמת במחלה הנוראית הזו, אבל משהו פה נראה כאילו הוא גם ליחסי ציבור. 

אז הלוואי, הלוואי, שהנושא הזה קצת יתפס. ושאולי אולי המהפיכה שלה תצליח, ולו רק במעט, אבל עדיין אצלי בראש עולה גיחוך קטן.