כמוני כמוך

זאת בערך הפעם החמישית מאז הפוסט הקודם שאני רוצה לשבת פה ולכתוב על דבר מה. 

כמובן שלא עשיתי את זה, ודווקא כשיש לי משהו רע על הלב אני אתיישב ואכתוב.

איזה תסכול.

כאילו אני לא מסוגלת להתמודד עם הדברים הטובים בכתיבה, אני לא מצליחה לכתוב אותם באותה רמת ריגוש כמו שאני יכולה לספר אותם עם ניצוץ בעיניים.

אז קורה כשאני פה רק אחרי שכבר מיציתי את ההתחבאות מתחת למיטה בחדר חשוך עם החלון סגור והטלפון על שקט.

למרות שהימים האלו פוחתים ככל שהזמן עובר, כל פעם שהם כן מגיעים זה מחזיר אותי בדיוק לאותן תחושות שהיו לי פעם. לקושי העצום הזה והרצון פשוט להעלם.

הלוואי שהיה לי משהו טוב ביום הזה.

אבל אפילו היא אצל ההיא שהיא אוהבת.

אז זאת אני עם עצמי.

והבטן ההריונית שלי.

הרבה זמן לא בכיתי ככה.

הלוואי שזה יעבור מהר :( אני לא יכולה לחיות עם עצמי ככה.

ואני שוב מבולבלת. רגשות ושטויות.

מישהו?

החלטתי לנסות לחזור לקרוא שוב