כמוני כמוך

אני קצינה בצהל. תמיד ידעתי שאהיה אחת. 

אבל היא? היא לא עשתה צבא. 

ועכשיו, היא לא יכולה לעשות עוד הרבה דברים. 

והיא בכלל לא אוהבת את הארץ. 

לא את החוקים, את המשטרה, את יוקר המחייה, את הצבא שלוקח אותי ממנה, לא את האנשים, מזג האוויר, המציאות הבטחונית. 

והיא תמיד מזכירה את זה. 

לא רוצה לעשות את זה. אין טעם לעשות כך וכך. צריך לעוף מהמדינה המסריחה הזו היא אומרת. 

אבל מפחיד.

אני מבינה אותה. 

אבל לא טוב לה. והיא רק מתלוננת. והיא אומרת שיש לזה סיבה- היא רק צריכה לעוף מכאן. 

אהובה שלי,

אני לא רוצה שתלכי מכאן. במיוחד לא בלעדיי. מאידך אני לא יכולה לראות אותך סובלת. ללא ייעוד. 

תורני מרגישה שאת מוותרת לעצמך. 

אז אני אומרת לך לעוף מפה. להתגבר על הפחד. להשאיר אותי מאחור. 

אבל גם את זה היא לא רוצה לעשות. 

אז אין הווה. אין עתיד. אין כלום. 

לפעמים היא מוציאה גם לי את החשק מהכל. היא ככ משוכנעת בזה בעצמה שזה נראה ככ נכון. 

והיא התחילה להבחן. להשלים בגרות. 

תורני ככ גאה בה. 

אבל אני רוצה לומר לה. בעיניים דומעות, שהיא צריכה 

לטוס מפה.