כמוני כמוך

סיפרתי לקבנית שחזרתי להקיא. 

כמובן שזה בכלל לא כמו פעם.

בכל יום מכרסם בי יותר ויותר הפחד מהשמנה. 

על מדים זה קל- מרגישים מיד אם ממדי הגוף משתנים. 

פתאום אני לא יכולה לראות את עצמי בבגדים רגילים. זה מוזר. 

הקבנית הציעה לי להצטרף למפגשי תמיכה. 

מסתבר שפותחים ממש בחודש זה מפגש שבועי של משרתות קבע שמתמודדות עם בולימיה. 

אף פעם לא יצא לי להיות בקבוצה ייעודית לבולימיה. 

זה תמיד כל קשת הפרעות האכילה. 

ואז אני תמיד רבה עם האנורקטיות. 

מרגישה כשלון אבל כשאני מספרת את סיפורי ואת נקודת מבטי- אומרים לי שאני יותר חולה מכולן. 

למדתי הרבה על הפרעות אכילה. 

הכל. 

מהפסיכולוגיה ההתפתחותית, לרגשית, לתווי התנהגות ודפוס. 

הכל. 

מהכל. 

אבל אני לא יודעת אם אצליח להתמודד עם דיאטנית כל שבוע. 

אני לא אוהבת אותן. 

בקורס קצינים היתה איתי דיאטנית. היא דווקא חמודה. 

אולי היא תהיה?

זה יהיה מוזר.