כמוני כמוך

לפני הרבה זמן לקחתי לבת זוגתי טבעת מהאצבע. אני חושבת שזה היה לפני שהתגייסתי, או לפחות בהתחלה של השירות שלי. 

מאז הטבעת הזו תמיד עלי. בקמיצה של יד ימין. כמו טבעת נישואין. 

לפעמים אני מעבירה אותה לאגודל. כי כשאני יורדת במשקל היא כל הזמן נופלת לי מהאצבע.

 גם בשבועות שטח או טקסים- אמרו לי להוריד אותה, אבל אם לא הצלחתי להסתיר אותה על ידי, שמתי אותה בכיס שמאל של החולצה, שתהיה קרובה ללב. 

פעם הטבעת שלי נאבדה. 

בכיתי ימים שלמים. 

אבל אחרי כמה ימים היא מצאה אותה. 

בטוב וברע הטבעת הזו היתה עלי. מה היא לא שרדה? שטח, אימונים, קורסים, טיולים. הכל. 

גם כשנפרדתי ממנה, הטבעת היתה עלי.

עכשיו היא נפלה. זה קורה הרבה.

ההבדל הוא שהפעם היא נפלה באמצע מעבר חציה, בחושך, ליד התחנה המרכזית בירושלים.

במקרה שמעתי את זה. כי היתה לי רק אוזניה אחת. דיגום ודברים של הצבא.

נבהלתי נורא.

במזל אנשים שמו לב שאני מחפשת משהו כל פעם שהרמזור נהיה ירוק.

ועזרו לי.

במזל מישהי שמה לב אליה, ומישהו הרים אותה מהכביש.

מיד העברתי אותה לאצבע השמנה יותר.

תמיד יש לי את תא השירותים הקבוע שלי. 

בכל תחנה מרכזית, בכל מסעדה, בסיס. 

גם אם כל שאר התאים פנויים אני אחכה שהתא שלי יתפנה. 

מצחיק. 

סיפרתי לקבנית שחזרתי להקיא. 

כמובן שזה בכלל לא כמו פעם.

בכל יום מכרסם בי יותר ויותר הפחד מהשמנה. 

על מדים זה קל- מרגישים מיד אם ממדי הגוף משתנים. 

פתאום אני לא יכולה לראות את עצמי בבגדים רגילים. זה מוזר. 

הקבנית הציעה לי להצטרף למפגשי תמיכה. 

מסתבר שפותחים ממש בחודש זה מפגש שבועי של משרתות קבע שמתמודדות עם בולימיה. 

אף פעם לא יצא לי להיות בקבוצה ייעודית לבולימיה. 

זה תמיד כל קשת הפרעות האכילה. 

ואז אני תמיד רבה עם האנורקטיות. 

מרגישה כשלון אבל כשאני מספרת את סיפורי ואת נקודת מבטי- אומרים לי שאני יותר חולה מכולן. 

למדתי הרבה על הפרעות אכילה. 

הכל. 

מהפסיכולוגיה ההתפתחותית, לרגשית, לתווי התנהגות ודפוס. 

הכל. 

מהכל. 

אבל אני לא יודעת אם אצליח להתמודד עם דיאטנית כל שבוע. 

אני לא אוהבת אותן. 

בקורס קצינים היתה איתי דיאטנית. היא דווקא חמודה. 

אולי היא תהיה?

זה יהיה מוזר.