Sadness

שנה שלמה לא הייתי כאן.

הכל כל כך שונה. הצורה שבה אני רואה דברים, המילים שבהן אני משתמשת.

אני קוראת את הכל וצוחקת מעין צחוק חצי מרושע וחצי עצוב.

אני רואה את איך שהייתי פעם, איך שחשבתי וראיתי דברים.. איך שניסיתי להבין ולהסביר.. אני רואה כמה שכל מה שכתבתי היה כל כך רחוק מהמציאות ההיא שהייתה, ואיך שגם היום אני עדיין לא מצליחה למצוא מילים להסביר, לתאר.

הדברים לא השתפרו בשבילי, אבל עכשיו קצת קל יותר, במובן מסויים. תחושת הבדידות האינסופית שלי עדיין כאן, כמו תמיד. רק שעכשיו יש רגעים קטנים בהם היא לא כל כך דומיננטית כמו פעם. וזה חשוב. הזכרונות עדיין כאן, הכאבים והפחדים גם הם. אבל עכשיו זה כבר לא חדש, עכשיו זו כבר שיגרה. אולי עצוב לראות את זה ככה.. לא טוב להתרגל לדברים רעים, אבל קל יותר כשזה שיגריה, קל יותר להתמודד עם זה ולנסות למצוא פיתרון במקום "לבכות" על המצב.

השתניתי. לרעה, לטובה. לא יודעת. וזה לא משנה ממש. אני רק יודעת שצורת החשיבה שלי שונה, בדברים מסויימים. אני עדיין רואה את עצמי באור שלילי, ותמיד זה ישאר. זה חלק ממני. אבל הצורה בה אני מסתכלת על דברים היום שונה. יותר מציאותית, ברוב המקרים בכל אופן. הרי שלכל אחד יש רגעי חולשה בהם הכל נראה שחור וחסר תקווה. חוץ מהרגעים האלה, שבהם אני לא לבד למזלי, אני משתדלת לראות דברים בצורה הכי אובייקטיבית וריאליסטית שאני יכולה.

כל כך טוב לי לקרוא כאן ולראות מה שהרגשתי פעם ולדעת שזה לא אותו הדבר היום. אולי זה התדרדר מעט, כי דווקא כשהיו צריכים לשים לב לא שמו, אבל זה לא משנה. טוב לי לראות שהמצב שונה. שהיום אני מקבלת את המצב ומסוגלת להתמודד איתו. כלומר לחיות איתו בשלום.

אני עדיין פוגעת בעצמי. אבל פחות. פחות עמוק, פחות חתכים.

לא אחזור לעדכן כאן. רק היה לי חשק מוזר לעדכן כאן, לעצמי, מה עבר בשנה האחרונה. מעין סיכום שכזה. לעצמי.

אני. קצת אחרת.