אין לי מקום

לנסות לשמור על אכילה נכונה אחרי שבוע שכבר ניסית זה כמו ה5 דקות האחרונות של האימון.

את אומרת לעצמך, מה כבר יקרה? אז אני אחטא קצת, זה לא ישפיע. אז אני אוותר על ה5 דקות, כי מה זה כבר ישפיע?

אז אני אוכל עוד פרוסת לחם או עוד קוביית שוקולד. איך זה כבר ישנה משהו?

והאמת שזה לא משנה הרבה. יום אחרי את כבר לא עושה 40 דקות אימון אלא רק 35. את כבר לא לוקחת רק קובייה אחת של שוקולד אלא 4. 

את מפסיקה להתאמן ומפסיקה לשמור.

הדבר הזה פה, זה הדבר הכי קשה ובעיקר ארוך שעשיתי בחיי. אפשר להגיד שאני בתוך העניין כבר יותר מ10 שנים.

אחותי בכתה איתי לפני כמה זמן על איך שקוראים לה בכיתה, שמנה ואפילו דברים יותר רציניים מזה.

ואני בכיתי איתה יחד וחיבקתי אותה. 

ואז היא שאלה אותי למה אני בוכה. 

אני בכיתי כי הבנתי. ידעתי מה זה להיות השונה, זאת שצוחקין עליה ומתעללים בה.

זאת שיש לה רק שם אחד-שמנה.

היא עוברת בדיוק את מה שאני עברתי, רק שהיא חזקה יותר.

אחרי מה שהיא סיפרה לי היא חזקה, בדיוק כמוני היא תעבור את זה. 

את ההערות של האחים, ההורים והילדים בחוץ. לפחות יש לה משהו שלי לא היה.

מישהו שיבין.

אימא האטומה לא מבינה כלום. היא צעקה עלינו בגלל שבכינו ביחד, אמרה שאנחנו משוגעות. אז צעקתי עליה שלא תצעק על אחותי, זה רק מלחיץ בנאדם עוד יותר כשצועקים עליו כשהוא בוכה. 

היא זלזלה בי והמשיכה לצעוק.

נמאס לי מהאטימות ומהסתימות.

לפחות אני אבין את אחותי, אולי אז היא תגדל יותר טוב ממני.