אין לי מקום

אני מרימה את הראש מעל למים, שוב.

אין לי ספק שאני בטוחה שוב, שום דבר לא ישבור אותי, אני הכי חזקה שיש, אני מצליחה ויפה ושומרת על עצמי.

ואז, בום!

מגיע מישהו ודוחף לי את הראש לתוך המים, ועוד אחד, וגם הוא מוריד אותי למטה.

"את שמנה!" הוא צועק

"את היפופוטם!" יגיד האחר

ואולי אני לעולם לא אהיה בטוחה, וכנראה שאשבר שוב ושוב

וכן, כן, גם החיוך שלי קטן. אבל הוא קטן בזמן עבר ולא בזמן הווה.

כרגע החיוך שלי רק גדל וגדל. 

ככל שאני קטנה ככה החיוך לי גדל. והוא ימשיך לגדול ואני אמשיך לנשום מעל המים.

לא אטבע עוד, לא אשבר בעתיד.

רק אסתכל לאחור, ואצחק עליהם, אלו שלעגו לי.

לא תהיה עוד שמנה, לא יהיה עוד היפופוטם

וזו, הנקמה הכי טובה שיכולה להיות.

לא אקלל בחזרה, לא אבכה, לא אצעק, לא אכה. 

רק אצליח, וזה מה שירים אותי מעל המים.