אין לי מקום

אני זאת נדיה, אבל נדיה זאת לא אני.

נדיה היא החצי השני שלי.

בכל בנאדם יש את המלאך השחור ואת המלאך הלבן שלו.

אני המלאך הלבן. ונדיה היא המלאך השחור.

נדיה נולדה בערך בגיל 15 כשיצאנו לפאב אני ושתי חברות.

בתוך בחורה ביישנית אפשר להבין שאני לא הטיפוס שיוצא לפאבים, ובייחוד לא הטיפוס שמדבר עם אנשים, שלא נגיד לדבר עם בנים.

ישבנו ליד איזה שולחן, משי עישנה סיגריה ויסמין עשתה עיניים לאיזה כמה בנים בשולחן ממול.

אני ישבתי וערבבתי את המשקה שלי, רק חושבת על מתי כבר נחזור הביתה.

"באלי לדבר איתם, הם נראים חמודים" יסמין אמרה. 

"אז תלכי" אמרתי לה.

"לא! נראלך?? אני אצא סתם פאטת" היא החזירה.

"מה הביג דיל?"

"נראה אותך הולכת" היא אמרה לי

"אין מצב! נראלך?" אמרה משי " היא לא מדברת בנים, היא בקושי יודעת מה זה"

סידרתי את השיער ואת המחשוף, לקחתי את אחת הסיגריות של משי והלכתי אליהם.

כל יום אחר לא הייתי קמה בחיים, אבל משום מה משהו דחף אותי.

"היי" התכופפתי נמוך אל השולחן כדי שיראו מה יש לי להציע, "יש לכם אש?"

שלא תבינו אותי לא נכון, אף פעם לא עישנתי בחיי, אבל זאת נדיה שדיברה מתוכי, מנסה לתפוס את מקומה בעולם.

הם התלהבו אז נשארתי איתם לעשן, 

גם נתתי לאחד מהם לחצות קווים, והו ממש חיית מסיבות.

משי ויסמין החליטו שזזים אז הן לקחו אותי באלגנטיות מהם,

"את השתגעת?" הן אמרו לי ביציאה 

כבר לא ממש ידעתי מי אני, נדיה או עצמי.