אין לי מקום

מדורה.

השיער שלי כבר מזמן מדיף ריח של שרוף, והוא כולו שפוך על הרגליים השלובות של זיו.

אולי עדיין לא השלמתי עם העובדה שכל העסק אבוד, כבר 6 שנים שהוא אבוד.

אולי צריך להגיד תודה על מה שהיה ועל מה שיש עכשיו, אולי ידידים זה מה שטוב לנו.

אני כל הזמן תוהה מה היה קורה אם העניין בינינו לא היה נגמר.

״על מה את חושבת?״ הוא שאל.

ואני משכתי קצת בכתפיים ואמרתי ״לא יודעת, על החיים.״

שיחקתי בשיער בריח השרוף בזמן שהוא שלח אסמס באייפון שלו. 

״מה אתה עושה?״ שאלתי.

״סתם.. משהו.״ 

אני כבר לא יודעת מי אני, 6 שנים או לא יודעת כמה, שכבר הכל אבוד.

עדיין עולות המחשבות, בכל זאת, אהבה ראשונה.

וכמה שרציתי להגיד לו משהו

״אולי נחזור?״ כמה שרציתי להגיד.

אבל בבוקר שאחרתי כבר הבנתי שזה לא זה, ושזה סתם מבדידות.

והאמת שכמה פעמים גם חיטטתי לו בשיחות וגיליתי שהוא רצה אותי בתקופה הזאת.

״משהו?״ סובבתי את הראש לכיוונו.

״כן איזה מישהי מהצבא.. סתם״ 

״מגניב״

״כן.״

כן.