שי היה האהבה הראשונה שלי.
אני זוכרת שהכרנו דרך חברה שלי שנדלקה על חבר שלו.
ישבנו איזה יום ארבעתנו.
שי היה בן האדם הכי ביישן שהכרתי אי פעם.
הוא בקושי דיבר, רק צחק מדי פעם.
התחלנו לשוחח באייסיקיו.
מה שאני הכי זוכרת זה שבהתחלה, כשהיינו נפגשים רק שנינו, מרוב הביישנות שלנו, היינו פשוט עושים סיבובים מסביב לכיכר ושותקים.
חצי שעה הולכים ושותקים.
אבל אהבתי את זה, את השקט. נהנתי רק לבלות זמן במחיצתו, אפילו אם לא דיברנו.
הוא היה כל כך ביישן, וזה היה קשר כל כך תמים, אני חושבת על זה ובא לי לבכות.
בנשיקה הראשונה שלי, שחקנו אמת או חובה.
החברים שלו המתלהבים שלו אמרו לי שהוא חייב לנשק אותי.
אני זוכרת שבהתחלה, מול כולם, הוא תמיד היה שואל אותי אם הוא יכול לנשק אותי, אם אני בכלל מסכימה.
היה בזה משהו מצחיק, אבל גם מאוד רגיש ותמים.
לשי הייתה רעמת תלתלים, גדולה מאוד.
אהבתי אותה, אני אוהבת תלתלים. הם היו כל כך מושלמים ויפים.
היום שי התבגר, הוא כבר לא אותו ילד תמיד וביישן שהיה. הוא בצבא, כבר אין לו רעמת תלתלים.
כל כך הרבה השתנה מאז.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
