היא תמיד הייתה כזאת.
דואגת לכולם ואף פעם לא לעצמה.
בלילות היא הייתה שוכבת במיטה בחושך ותוהה אם אי פעם מישהו ידאג לה.
האם מישהו יסחב אותה במעלה המדרגות כשתרדם בסלון,
האם מישהו יתן לה כתף להשען עליה.
האם ישאל אם היא בסדר.
היא מערבבת את החלב עם המים שמהולים בכפית סוכר וכפית קפה מגורען.
בעיניים חצי פקוחות חצי נפוחות היא בוהה בחלון.
הידיים שלה מתחממות ממגע הספל.
היא גוררת את רגליה היחפות אל הסלון ומתיישבת.
״ריק פה מדי״ חשבה.
יום אחד תביא מישהו לשם.
כדי שלא יהיה כל כך ריק.
היא עייפה ומותשת, כמעט קורסת תחת הלחץ.
״מזל שיש את הלילה, קצת לשכוח מהדאגות״ חשבה.
רגליה כבדות, נסחבות במעלה המדרגות.
היא פותחת את היומן שלה משם קופצות מילים צבעוניות וממורקרות.
היא סוגרת את היומן לאט ואז זוחלת אל המיטה,
״הלחץ יחכה לי״.