אין לי מקום

אולי פחות, אולי יותר.

אני לא מבינה מה אני צריכה לעשות.

הגוף עייף, הראש דיי עירני.

אני שונאת כשכולם אומרים לי מה לעשות.

גם אם אלה אינן מילים.

שונאת.

שונאת כשאני לא נרדמת, אבל אני מפחדת לנסות.

שונאת כשאני לא מצליחה, לא מקיימת הבטחות.

הכל חייב להיות מושלם, טהור, נקי.

תמיד לרצות את כולם.

-

האמת שהתגעגעתי קצת לאזעקות.

יש בזה משהו נורא שלילי, מפחיד.

אבל בכל זאת, גם משהו חיובי.

המשפחה מתאחדת, החברים שולחים הודעות, ולי יש תירוץ למה לא לצאת מהבית (יש!)

רק למה זה חייב להיות דווקא בחופש???