לפעמים אני לא מבינה מה אני כל כך מתלהבת משחקנים.
הם בסך הכל חבורה של רמאים.
רק מנסים למכור לנו מציאויות, לגרום לנו להאמין שדבר אחד הוא בעצם אחר.
שחקן יכול להיות עני ויום אחר הוא עשיר,
מפורסם, ובפעם אחרת הוא בכלל הומלס שמסתובב בין הפחים.
הם מוכרים לנו סיפורי אהבה לא אפשריים, סיפורים דימיוניים על דרקונים ופיות, סיפורים על כך שהחלש יכול גם הוא לגבור על החזק, שהטוב תמיד ינצח והרע תמיד יפול לתהום.
ברגע שנגמר הסרט שם נגמרים החיים, הדמויות בעצם מתות. הן חיות למשך שעתיים של צפייה או חודשים של צילום, אבל זהו, אין.
הן ימשיכו לחיות אי שם, על המסך.
קצת מוזר לטעמי.
לפעמים אני אפילו נותנת לדמויות להכנס לחיים שלי עד כדי סימפתיה או חיבה.
נותנת לסרט להכנס לחיים שלי ולהשפיע עלי, ככה שאני אפחד מהשכנים שלי אם ראיתי ״הטיהור״ או שאני אחשוב שאהבה הבאה שלי תגיע מבחור על אופניים שיתנגש בי ברחוב הומה אדם.
זה אפילו קצת עצוב,
להכנס לחיים של בן אדם, או דמות, ולהכיר אותה מא׳ ועד ת׳. מה היא אוהבת, איך היא נראית ישר כשהיא קמה, מה החלומות שלה וכדומה. וברגע אחד, הדמות פשוט נמחקת ולא קיימת יותר.
נראה לי שאני סתם טוחנת מים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
