לא רציתי לפגוע בה, באמת שלא רציתי. בכל זאת, היא אימא שלי.
אז לא עשיתי את זה.
לא סיפרתי לה שכל מה שאי פעם רציתי ממנה זה את החיבוק הזה, שהגיע מאוחר מדי, ובסופו של דבר לא לקחתי אותו.
לא סיפרתי לה שתמיד הרגשתי שהיא אוהבת את אחותי הגדולה יותר, ושיש להן חיבור טוב יותר, ורק בגלל זה ידעתי להתחבר יותר לאבא.
היא מתעצבנת שאני נותנת לו יותר יחס, אבל אין מה לעשות, כל אחד לוקח צד אחר.
וכשהיא קיבלה את הכל מאחותי, לא הייתה לי ברירה אלה לתת הכל לאבא שלי.
כל מה שאי פעם חיפשתי זה את ההערכה שלה.
את החיבוק שלה, את האהבה שלה.
האמת שהיא דיי קרה, בלי להעליב.
היא פשוט לא מראה יותר מדי רגשות, לא כמו אבא. הוא מחבק, מנשק, יודע לזרוק מילה טובה.
ואימא, אימא.
אימא הייתה צריכה דחיפה כדי לעשות משהו כזה. להתאמץ מאוד מאוד.
ואני יודעת שאני יוצאת נורא כפוית טובה, כי היא זאת שגידלה אותי, ולא אבא שהיה ימים ארוכים לא בבית לטובת העבודה שלו,
והיא עבדה קשה וקנתה לי הכל (וגם אבא) אבל היא גם גידלה אותי, שזה דורש יותר מאמץ.
אבל בכל זאת, למי אכפת מכל הדברים והבגדים והכסף, אם אני לא מרגישה את אימא שלי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
