קשה לי כשאת פה.
את הורגת אותי.
עוד מאז שהכרתי אותך התעללת בי, התנהגת בבריונות כלפיי. דחקת אותי לפינה. ירדת לי לחיים.
איך שהוא נהיינו החברות הכי טובות וממש הפכנו לאיזו קלישאה. מי היה מאמין בכלל שנהיה כל כך קרובות.
במבט לאחור, בסיכום כולל, הייתי אומללה איתך.
היית המקובלת, היפה, זאת שכולם רוצים אותה.
את היית עם כולם ואני הייתי בצד, בדרך כלל לא היה לך אכפת שמתחילים רק איתך ואני צופה מהצד.
אני לא חשובה לך, כמו שאת חשובה לי.
עשיתי הכל בשבילך. תמיד שיהיה לך נוח.
אפילו אימא שלך תמיד הייתה מסנג׳רת אותי.
כשהיית חולה היה לי אכפת ממך, הייתי רושמת לך מכתבים ובאה לבקר.
בדרך כלל כשהמצב היה הפוך את בקושי הייתי מתייחסת.
איזה מין חברה את?
תמיד היית מלווה כסף ואומרת שתחזירי, אבל אף פעם לא החזרת. ולא שאכפת לי מהכסף, רק אל תבטיחי הבטחות שווא.
כל פעם הייתי משכנעת אותך לצאת, עושה הכל כדאי שתבואי,
וכשאני אמרתי שלא מתחשק לי ושאולי אבוא, אז אחרי שעתיים הייתי רואה תמונות שלך מאיזה פאב בפייסבוק.
את מרשעת, את לא חברה טובה,
ואני לא יודעת למה אני סומכת עלייך בכלל.
אני לא רוצה להיות צבועה ולחייך אלייך עוד שעתיים כשנצא למועדון, אבל אם אני אגיד לך את כל זה את רק תכחישי.
אני שונאת אותך, באמת ובתמים.
כל מה שעשית זה לרדת לי לחיים.
במשך שש שנים לא היית חברה טובה, היית עלוקה, החלפת אותי לפעמים וזה כאב כשאני עשיתי בעצם הכל בשבילך.
אני שמחה על הדף החדש שפתחנו, כשסיימנו תיכון.
סוף סוף אני אוכל למחוק אותך מחיי ולהמשיך אותם בלעדייך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
