רציתי להיות מרדנית.
לעשות מה שאני רוצה!
לצאת עם חברים מתי שבא לי.
פאק, הרגע הציעו לי לצאת, אבל לא.
אימא חושבת שזה פוגע במוניטין, אם את יוצאת רק את עם הרבה בנים.
גאד, אני מעפנה.
אני בת שמונה עשרה!!!! שמונה עשרה!!!!!!!
אני צריכה לצאת, לחגוג. אני עוד שניה חיילת שלא יהיו לה חיים!
אבל אכפת לי מאימא שלי, ואני פשוט תמיד הולכת לאזור הנוחות, איפה שלא צריך להתאמץ ולא צריך לצאת מהבית.
תמיד הייתי מתבודדת ונשארת בבית.
פספסתי את ההזדמנות הפעם. יכולתי לצאת עכשיו. עוד הציעו לי טרמפ, הם היו מחוץ לבית שלי!
ובכול זאת, הם הידידים הכי טובים שלי, אני מכירה אותם כבר 6 שנים..
למה שאני לא אוכל לצאת איתם לבד?
אולי הם צודקים, אולי באמת אימא פרימיטיבית בזה שהיא לא מוכנה לקבל את זה שאצא אני לבד עם חבורת בנים.
ואולי באמת גם יכולתי להנות מאוד הפעם.. הם זרקו משהו על בן דוד של אחד מהם .. משהו על זה שהוא .. חתיך.. וכבר עבר הרבה זמן מאז שהתנשקתי.
כן אני תמימה וחסודה, תרגמו אותי באבנים.
זה טוב להיות תמימה מדי פעם .. לא?
הבעיה הכי גדולה בי היא שאכפת לי יותר מדי מה אנשים חושבים.. יש לי יותר מדי אגו וכבוד.. ואולי בעצם אין לי בכלל רק בגלל שאכפת לי מה חושבים.
ידיד שלי קרא לי מעפנה וישר אני מתבאסת נורא על זה שפספסתי את הטרמפ שלהם.
אחותי אומרת לי לא להקשיב להם וישר אני בטוחה שהיא הכי צודקת.
ובסופו של דבר .. איפה המחשבה שלי ?? הדעה שלי ?
אני כבר לא יודעת מה העמדה שלי .. אני מבולבלת מרוב מחשבות שלא אחרים.
איפה החוט שדרה שלי ? אני לא מסוגלת להחליט בעצמי?
האמת שבא לי ללכת ..
אני רק מפחדת ממה שאחרים יחשבו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
