יום שישי אני במיטה.
לא היו כל כך אופציות לצאת וגם לא כל כך חשק ומוטיבציה.
אני כולי לבד על מיטה כמעט זוגית,
אחרי שני ויכוחים היום עם חבר שלי ומחשבות דפוקות על החיים אני מוצאת את עצמי בעוד אחד מ"התקפי הדכאון" שלי ואני מתחילה לבכות.
כל מה שאי פעם רציתי זה מישהו שיבין אותי. שיבוא אל המיטה שלי וינער אותי מכל הדכאונות והשגעונות, שיחבק אותי ויגיד לי שהכל בסדר, שאני לא משוגעת, שאני בסדר גמור.
אני גם לא רוצה לשמוע שאני מושלמת, כי זה לא נכון.
פשוט שיגידו לי שאני בסדר, אני לגמרי בסדר עם זה.
בזמן האחרון אני בכלל לא בטוחה שאני מוכנה להיות במערכת יחסים, אותו הדבר לגבי חבר שלי. יכול להיות שבגלל שכל החלק המיני היה עצור אצלנו כל כך הרבה שנים זה התפרץ בבת אחת בתחילת הקשר ומנע מאיתנו לבנות יחסים רגשיים ובמקום זה נהיינו סבטוחה עם סקס דיי טוב. לפחות נראה לי,בתור לא-בתולה טרייה.
אולי זה לא באמת מתאים לי כל הדבר הזה.
או שבעצם ויכוחים זה המהות של מערכת יחסים ואני צריכה לסדר את הציפיות שלי.
אולי אני צריכה קודם לבנות את עצמי, לסדר את השגעונות שלי, ואז להיות לגמרי נורמלית עם מישהו לגמרי נורמלי.
אבל איפה הכיף בזה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
