למה אנחנו פה? מה היה אם לא היו בני אדם? האם יש משהו מעבר?
ואם אין משהו מעבר, אז למה לעזאזל הדבר הכי חשוב בעולם הזה זה כסף או יופי או דברים חומרניים ושטחיים?
ולמה אתמול כשמישהו עשה לי עיניים ביומולדת של חברה לא יכולתי להסתכל אליו בחזרה וניסיתי רק להתעלם?
למה אני תמיד מפחדת מדברים, דואגת.
חושבת יותר מדי, כמו עכשיו.
לא עובר יום שאני לא מנתחת בו את מה שאמרתי, מה שאחרים אמרו, מה יקרה אם אני אעשה ככה או אחרת, ובעיקר מה יחשבו עלי.
אני לא יודעת למה זה כל כך מפריע לי שמישהו שאני לא מכירה יחשוב עלי משהו.
לטוב ולרע.
זה גורם לי להרגיש נורא שטחית, שאכפת לי יותר מדי ממה שאנשים יגידו עלי.
מה אם ההוא יחשוב שאני שמנה מדי, וזאתי תחשוב שאני סנובית, וזה יחשוב שאני גבוהה מדי או ששמתי יותר מדי אודם או מייקאפ או פחות מדי או בכלל אני נראית זנותית או לגמרי דתייה עם איך שהתלבשתי או שהעיניים שלי קטנות מדי ולא הספקתי לעשות גבות.
לאף אחד לא אכפת !!!!
אני יודעת את זה, ואתם יודעים את זה. לאף אחד לא משנה אם העגילים של ההיא גדולים מדי או האוזניים של ההוא מוזרות.
חברה אחת כבר התגייסה, חברה אחרת התחילה שנת שירות, השלישית שוחרת הרביעית עם החבר כל היום, וכך הלאה והלאה.
איכשהוא, איבדתי את המקום שלי, איבדתי את עצמי, כשלכולן יש מה לעשות ואני רק העברתי את הזמן בבית עד הגיוס (קולולולולו בעזרת השם יום ראשון טפו טפו טפו) ורק חיכיתי לגורל שידפוק בדלת.
עד עכשיו באמת בקושי עשיתי משהו, חוץ מלצאת מדי פעם לאיזה פאב או מועדון או לבית של אחד החברים.
רוב החברים כבר בצבא שנה, אותם בכלל בקושי רואים, מצאו את עצמם בצבא.
וכל השאר עסוקים, עסוקים בעצמם בעיקר.
אפשר להגיד שאני דיי לבד.
כל החברות הכי טובות שלי אי שם.
אני רק ממש מקווה שאני אוכל למצוא את עצמי בצבא, להרכיב לי חבורה חדשה משלי, אנשים שאפשר לסמוך עליהם ולא הפכפכים כמו שנמצאים סביבי עכשיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
