אני לא פתוחה לדברים האלה.
אני לא מדברת, לא משתפת, לא מספרת.
מתישהו כבר אין מקום בבטן והכל בורח לי החוצה כמו קיא של דמעות.
אני מפחדת. מפחדת לסמוך על אנשים, לבטוח בהם שיקבלו אותי בדיוק כמו שאני.
הלוואי שיכולתי לספר, הלוואי שיכלו לדעת. שידעו כולם, למי כבר אכפת?
זה קשה. באמת שזה קשה.
אני מעדיפה להסתגר בתוך עצמי ולטפל בבעיות לבד מאשר לנסות לפתור אותן ביחד.
אני לבד, כן, אני יודעת.
ברוב הפעמים אני גם בוחרת את זה.
אומרת לא, לא צריך. כן, הכל בסדר. סתם אני עייפה זה לא משנה אני לא צריכה עזרה.
אבל הרבה מזה זה שקרים. שקרים על גבי שקרים,
רק לא להפתח ולהגיד את האמת.
כי האמת הרבה פעמים מכוערת, לא נעימה, קרה, קשוחה, מפחידה.
האמת היא שאני לבד,
אבל לא איך שכולם חושבים.
אני לא מחפשת חברה טובה לספר לה על הצרות שלי, לא מחפשת חברת אמת שתבין אותי בכל נושא שאני אספר לה.
אני מחפשת את הנפש התאומה שלי, את האדם שיבין אותי, שיהיה שם בשבילי תמיד.
שיחבק, שיאהב, שיהיה בשבילי רשת בטחון כשאני נופלת.
שיצחיק, שילחם עלי.
שישבור את הראש במטרה להבין איך לשמח אותי.
שידאג לי.
נמאס לי להסתובב לבד.
אני לבד.
וזה קשה.
איך שהוא המצאתי שקר על זה שאני לבד ושאין לי חברות פה.
זה לא נכון.
אני לבד, רק לא במובן הזה.
ואם רק יכולתי לספר לו, הייתי מספרת.
אבל זה לא האדם הנכון או המקום הנכון או הזמן הנכון לספר לו.
הלוואי שיכולתי לספר לו, באמת.
אבל לא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
