אין לי מקום

היא תמיד הייתה כזאת.

דואגת לכולם ואף פעם לא לעצמה.

בלילות היא הייתה שוכבת במיטה בחושך ותוהה אם אי פעם מישהו ידאג לה.

האם מישהו יסחב אותה במעלה המדרגות כשתרדם בסלון,

האם מישהו יתן לה כתף להשען עליה.

האם ישאל אם היא בסדר.

היא מערבבת את החלב עם המים שמהולים בכפית סוכר וכפית קפה מגורען.

בעיניים חצי פקוחות חצי נפוחות היא בוהה בחלון.

הידיים שלה מתחממות ממגע הספל.

היא גוררת את רגליה היחפות אל הסלון ומתיישבת.

״ריק פה מדי״ חשבה.

יום אחד תביא מישהו לשם.

כדי שלא יהיה כל כך ריק.

היא עייפה ומותשת, כמעט קורסת תחת הלחץ.

״מזל שיש את הלילה, קצת לשכוח מהדאגות״ חשבה.

רגליה כבדות, נסחבות במעלה המדרגות.

היא פותחת את היומן שלה משם קופצות מילים צבעוניות וממורקרות.

היא סוגרת את היומן לאט ואז זוחלת אל המיטה,

״הלחץ יחכה לי״.

שמישהו ימצא לי היפסטר חמוד עם יופי של הבן של השכן, שמצייר או כותב שירה.

שיהיה לו תלתלים והוא יהיה ביישן ומסתורי

משהו בסגנון ג׳סי אייזנברג מ׳זומבילנד׳ או ההוא עם התלתלים מ׳ג׳ונו׳

או ההוא מ׳כותבים סיפור אהבה׳

למה החיים הם לא סרט??

בין הבגרות בחשמל לבגרות בקרינה וחומר, לבגרות בהיסטוריה, לבגרות בעיצוב.

בין המיונים לצה"ל לבין המחויבות אישית.

בין המחשבות על לונדון לבין המחשבות על היעד שלי מבחינת משקל,

לבין העובדה שקיבלתי היום מחזור באמצע התגבור בפיזיקה,

אין לי פאקינג רגע לנשום.

אני עייפה, ממוטטת. אני קורסת.

אני חושבת שחטפתי היום התקף פאניקה באוטו של אחי כשדיברתי עם אבא שלי על הלחץ.

התחלתי להתנשם ממש חזק ובכיתי.

קשה גם להשקיע בלימודים, גם להשקיע בעצמי, גם להשקיע בחניך שלי וגם להיות אישה מדממת באותו יום.

All I am, is a man.

I want the world in my hands.