לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

אין לי מקום



Avatarכינוי: 

בת: 29





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2014    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2014

המדריך לצפוני המתחיל ולדרומי הותיק


אז הנה היא, תקופת המלחמה הזו שמגיעה בכל כמה שנים, ואיכשהוא, כנראה חלק מהתוכנית השטנית של החמאס, התקופה הזאת נפלה על החופש הגדול (או בשבילי, חופש לפני גיוס)
בכל מקרה, כל כך הרבה זמן אנחנו בבית, מתחבאים מרקטות, ועכשיו כשהן הגיעו גם למרכז ובכמויות, כבר אין לנו, הדרומים הותיקים לאן לברוח ואנחנו נאלצים להחנק בתוך המרחב המוגן עם המשפחה או לחלופין שכנים הזויים.
ולכן, (תופים תופים) החלטתי ליצור את המדריך למבצעים (או מלחמות או וואטאבר), ממש למצבים כמו עכשיו, מבצע ׳צוק איתן׳ שישמשו לדרומים הותיקים והצפונים היותר חדשים בעניין, מקור למתן עזרה בזמן שאנו מרגישים כלואים בבתים בלי יכולת לצאת.
אז בלי שם הקדמות מיותרות, קבלו את המדריך למבצעים:
1. תהנו מהיום ומהשמש, גם אם הים רחוק באופק:
צאו לשמש, לחצר שלכם, למרפסת, אפילו קחו כמה צעדים ממקום המגורים שלכם ופשוט תספגו קצת אור יום. לא חבל לבזבז יום יפה על ישיבה בממד?
*אם יש לכם פארק צמוד לבית או גן שעשועים, נצלו אותו, ואולי גם תרוויחו איזה שיזוף על הדרך ;)
2.עשו ספורט, זה בריא!:
ישיבה תמידית בממד מול הטלוויזיה יכולה באמת לעשות רע לגוף. בעיקר עם כל האכילה של לחץ. תפסו איזה מכשיר כושר מאובק שמשמש קולב לבגדים כבר איזה כמה שנים, או איזה חבל קפיצה, דיסק אירובי מ2002, כל דבר ופשוט תתחילו לזוז, לא חבל שתתחילו את החגים כבר עם עודף משקל ?
*חשוב גם לשתות הרבה מים. ישיבה תמידית תחת מזגן בבית גורמת לנו לחשוב שאנחנו לא צמאים כי לא אימצנו את הגוף. תשתו, זה טוב למערכת העיכול, לחילוף החומרים, ולעוד הרבה מערכות חשובות בגוף.
-אוי גאד אני מתחילה להשמע כמו הדיאטנית שלי מכיתה ג׳
3. תצרו:
אחד הדברים האהובים עלי זה DIY, כלומר, עשה זאת בעצמך. בימים שמשעמם אני פשוט מקלידה את שלוש האותיות האלה בyoutube, pinterest , אפילו גוגל עובד, ואפשר למצוא שם דברים פשוט נפלאים! זה מעביר את הזמן יופי ובדרך כלל יוצא משהו מזה. קחו דוגמא:
4.צאו עם אנשים:
אולי יש מלחמה בחוץ אבל בכל זאת רוב הפעמים אפשר למצוא ממד. אבל! הכי חשוב זה להיות מחושבים. אתם לא תסעו לאדם שגר במרחק חצי שעה מכם, נכון? מצאו אדם שגר קרוב וברשותו ממד :)
5.שמרו על שגרה ומורל:
נסו להמנע מצפייה ממושכת בחדשות, בעיקר אם אתם נלחצים בקלות. כבו את הטלוויזיה מדי פעם או שתעבירו לערוץ אחר שאינו קשור למצב. אל תבלעו לזה יותר מדי או שזה ישתלט עליכם בסופו של דבר.
כל פגיעה בנו כמובן קשה ונוראה, כל חייל שנקטף כאילו שנתלש לנו חלק מהלב. אך חייב גם לשמור על מורל גבוה, צה״ל חזק! צה״ל הוא צבא מנצח!
6.תתרמו:
כל דבר קטן יכול לעזור, בכל פינה בפייסבוק ניתן למצוא אדם הרוצה לארגן תרומה של סיגריות לחיילים או בגדים או אוכל.
ברוב הסופרים יש עמדות תרומה לחיילים, אפילו במתנסים או מרכזי קניות זה קיים.
היום לדוגמא ראיתי בריקושט עמדה שניתן לקנות בה גרביים ולהשאיר אותם אצלם והם כבר יתרמו אותם לחיילים שלנו שנמצאים בשטח.
ואני רק רוצה להגיד תודה לחיילים שלנו שנמצאים בעזה ובכל הארץ ושיחזרו בשלום. רובם בסביבות הגיל שלי ויש לי גם חברים שם וכולנו איתכם וחושבים עליכם!! ❤️

נכתב על ידי , 31/7/2014 20:16  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מה


לפעמים אני לא מבינה מה אני כל כך מתלהבת משחקנים.
הם בסך הכל חבורה של רמאים.
רק מנסים למכור לנו מציאויות, לגרום לנו להאמין שדבר אחד הוא בעצם אחר.
שחקן יכול להיות עני ויום אחר הוא עשיר,
מפורסם, ובפעם אחרת הוא בכלל הומלס שמסתובב בין הפחים. 
הם מוכרים לנו סיפורי אהבה לא אפשריים, סיפורים דימיוניים על דרקונים ופיות, סיפורים על כך שהחלש יכול גם הוא לגבור על החזק, שהטוב תמיד ינצח והרע תמיד יפול לתהום.
ברגע שנגמר הסרט שם נגמרים החיים, הדמויות בעצם מתות. הן חיות למשך שעתיים של צפייה או חודשים של צילום, אבל זהו, אין.
הן ימשיכו לחיות אי שם, על המסך.
קצת מוזר לטעמי.
לפעמים אני אפילו נותנת לדמויות להכנס לחיים שלי עד כדי סימפתיה או חיבה.
נותנת לסרט להכנס לחיים שלי ולהשפיע עלי, ככה שאני אפחד מהשכנים שלי אם ראיתי ״הטיהור״ או שאני אחשוב שאהבה הבאה שלי תגיע מבחור על אופניים שיתנגש בי ברחוב הומה אדם.
זה אפילו קצת עצוב,
להכנס לחיים  של בן אדם, או דמות, ולהכיר אותה מא׳ ועד ת׳. מה היא אוהבת, איך היא נראית ישר כשהיא קמה, מה החלומות שלה וכדומה. וברגע אחד, הדמות פשוט נמחקת ולא קיימת יותר. 
נראה לי שאני סתם טוחנת מים.
נכתב על ידי , 18/7/2014 21:41  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הציפייה


אתה אף פעם לא תדע מתי זה יתפוס אותך.
במקלחת, באוטובוס, בתור בסופר, בזמן שאתה אוכל. הכי גרוע זה בזמן שינה.
אבל הנורא מכל זה לא המקום או הזמן, זה הציפייה.
זה ההרקבות בבית, הציפייה למשהו שלא בטוח יגיע.
אתה יכול לשבת יום שלם בבית, להשתעמם, שיתחיל להמאס לך מעצמך, ובסוף זה יגיע רק ב1 וחצי בלילה.
הציפייה כה נוראית, אני נוהגת ורועדות לי הידיים.
רוב הזמן פה זה ציפייה, זה לחכות עד שאיזה חמאסניק במרחק כמה עשרות ק״מ יחליט שהוא משגר טיל לכיוון שלך.
וברור שהם השיגו את שלהם.
כי אני לא בטוחה שהם רוצים להשמיד אותנו, לפחות לא ככה. אלא להרוס את שגרת החיים שלנו. וזה משהו שהם השיגו בטוח.
מרכזי הקניות ריקים מאדם, אני בקושי שומעת מכונית כאן בחוץ. כבר יומיים ששלנו לא יצאה מהחנייה.
הציפייה.
זה נורא.
פשוט לשבת ולחכות לצליל המזוויע הזה, המרתיע. ולא משנה כמה זמן יש לך לרוץ למרחב מוגן, גם אם זה יהיה שתי דקות, עדיין זה מפחיד ואתה מאבד את כל העשתונות ורץ לממ״ד ונתקע בקירות בתוך החושך כי לא הספקת להדליק את האור מהלחץ.
מתי כבר יחליף את האזעקה המפחידה הזאת לאיזה מנגינה של אוטו גלידה? שלפחות נדלג בשמחה למרחב המוגן ולא נחשוב שגורלנו חרוץ בגלל איזה אזעקה מלחיצה בטירוף.

נכתב על ידי , 10/7/2014 02:52  
הקטע משוייך לנושא החם: צוק איתן
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כולם יודעים חוץ ממנו.


האזעקות האלה עוד ישגעו אותי.. 

 

 

אתמול הלכנו לטייל, אני, הוא, וחברה ממש טובה של שנינו (היחידה כמעט שיודעת על הבלוג אז ד״ש יא אהבה שלי)

ואז אחותי שלחה לי אסמס ״לאן נעלמת?״ אז רשמתי לה ״לטייל״ והיא החזירה ״אה בטח.. לטייל ;)״

עכשיו עזבו את זה שיש לי קראש על הבן אדם כבר קצת יותר משנתיים,

כולם בטוחים שאנחנו ביחד.

המשפחה, לפעמים אפילו חברים.. וסתם אנשים.

וזה לא שאני עדיין בקטע שלו.. אולי לפעמים מדי פעם, אבל זה נורא מעצבן שכולם בטוחים שאנחנו ביחד

זה דיי מלח על הפצעים.

הייתה תקופה שכמעט כל יום הייתי אצלו, היינו יוצאים הרבה לשייק פרי, פעם אפילו יצאנו לשופינג ביחד והוא חיכה לי מחוץ לתא הלבשה ואני חיכיתי לו כשהוא מדד נעליים.

אפילו אני האמנתי שאנחנו ביחד,

כולם שאלו אותי, אמרו שאנחנו ממש מתאימים, שרואים שיש משהו.

כולם כנראה גם ידעו שאני רוצה אותו.

איזה יום רבנו ואז אבא שלי שאל אם הוא צריך טרמפ למקיף, ואמרתי לו שאין לי כוח אליו.

אז אבא שלי ואחותי שאלו אותי אם נפרדנו.

כאילו פאק!!! זה פשוט עצוב.

אני רק מחכה להגיע לצבא כדי שאני אוכל סוף סוף להשתחרר ממנו ולהכיר אנשים חדשים.

נכתב על ידי , 7/7/2014 12:10  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

7,035
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , יצירתיות , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ללא חסרת תקנה. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על לא חסרת תקנה. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)