לא יודעת אם אי פעם זכיתי לאהוב באמת.
לא יודעת מה ההבדל בין אהבה לפרפרים בבטן לקלקול קיבה.
תמיד רציתי להיות כמו בסיפור סינדרלה, להתקל בו בטעות כשבידיים שלי ערמת ספרים ואז נרים אותם ביחד והידיים שלנו יפגשו ואז נסתכל אחת לשני בעיניים ונדע שזה זה.
ואחרי כמה שנים נתחתן ויהיו פחיות כאלו קשורות לאוטו ויהיה רשום ג'אסד מריד ונסע יד ביד אל השקיעה.
אבל אני כנראה ראיתי יותר מדי סרטים, וקצת חוויותי יותר מדי אכזבות.
אין דבר שרציתי יותר בעולם מאהבה, אבל החוסר בטחון ואיזה 20 קילו עודפים עמדו בדרך.
ועכשיו כשאני אדם אחר, כולם שואלים למה אין לי חבר.
ובאמת שאני לא יודעת.
אין לי מושג.
בהתחלה אני מאשימה את עצמי בדברים הרגילים, אין לי ביטחון, אני שמנה, אני לא יוצאת מספיק.
אבל אז אני מבינה שרזיתי, שאני יוצאת כל סופש ושאנשים לא מאמינים לי שפעם הייתי חסרת ביטחון.
ובאמת ראיתי שהשתנתי. אז מה עוד צריך להשתנות?
ואולי זה עדיין לא הזמן,
אבל 19 שנים לחכות זה המון.
והיו לי פה ושם, נשיקות או קצת יותר, או חבר לכמה חודשים.
אבל שום דבר רציני, שום ניסיון.
ילדה טובה או סתם בודדה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
