סוגרת עוד יומיים נטולי שינה. אמא אומרת שחסרים לי ויטמינים ובגלל זה אני תמיד מרגישה רע ונושר לי השיער בקצב מפחיד. רבתי עם הבן זונה שוב ואני מלאה בכחולים. אבא אמר שזה גם באשמתי וזרק שלל תארים כגון סתומה, מפגרת, מטומטמת, משוגעת. באמת בכיתי וצעקתי כמו משוגעת, ועוד במודע. הבית הזה כל כך מטמטם אותי שאני כבר נחנקת מבכי ולוקחת שלושה כדורים כדי להירדם. יש שני אנשים בעולם הזה כרגע שגורמים לי לרצות לחיות ומעבר לזה, אני לא מוצאת שום סיבה מוצדקת ושום תועלת בעצמי לעולם. אני כבר לא יכולה להיות כאן יותר. אני משתגעת. אין לי עם מי לדבר ואין לי מה לעשות בעניין. אני באמת משתגעת. אין לי שום תקווה או אמונה או רצון או משהו חיובי שחולף במחשבות כרגע, חוץ ממוזיקה וחוץ מהאהבה שאני רוכשת כלפי מאמי וכלפי סבתא. הוא הורס לי את החיים ושוחק לי את הנפש ואמא ואבא רק תורמים למצב וזה פאקינג בית משוגעים. היו זמנים שהייתי מסוגלת להדוף את הטירוף ולעצור בעדו מלחדור לי לחיים ולנפש וללב אבל זה כבר מעייף וזה מחלחל לכל חלק בי. ואני כבר שבורה וכבר לא אכפת לי שיש צרות גדולות משלי בעולם ושהבעיות שלי חסרות משמעות ושאני נשמעת כמו דרמה קווין עם נטיות אבדניות. אני רק רוצה שכל הטירוף הזה ייפסק, רק רוצה להיות קצת לבד ובשקט. להיות שפויה מספיק בשביל להתחיל לממש מטרות בחיים במקום לשבת בבית ולחכות שמישהו ישגע אותי. 

לא יכולה יותר.