נכון לתקופה זו, אני יכולה לומר שחיי סובבים סביב הפחד שלי מלאכזב. לאכזב את עצמי ולאכזב את סובביי. זה כל כך מפחיד אותי שאמעד ולא אצליח לעמוד בציפיות כלפיי, שאני לא יודעת לאן עוד לתעל את זה. הצורך בלרצות את כולם הוא נטל, כזה שבתקווה ילווה אותי עד לסיום הלימודים (לחץ מאלץ אותי לתפקד, ואני מטבעי פועלת בעיקר בגלל אילוצים מהסוג הזה). הלוואי שהייתה לי את היכולת לחרוש כמו כולם בתקופת מבחנים. הלוואי והיה לי מוח מתמטי חריף. הלוואי והייתה לי משמעת עצמית. הלוואי והייתי סומכת על עצמי.

הלוואי ולא הייתי ערה ב1 וחצי בלילה לאחר שעתיים למידה בסך הכל למבחן במכניקה מחר.

אוף אוף אוף למה אני חייבת לעשות לעצמי את זה כל פעם?