על פניו, כולם בטוחים שאני עושה כ"כ הרבה בחיים שלי. ואני באמת מאד עסוקה, חייה סביב מעגל הלימודים-עבודה-כושר. מתעוררת ב5 כל בוקר, מסיימת לימודים ב4 ונוסעת ישר לעבודה. בימים שיש לי שעה פנויה אני מבלה אותה במכון כושר. בסופשים אני משתדלת לתמרן בין משפחה ללימודים, עבודה ובילויים, חבר וחברות. אבל בתכל'ס, אין יום שאני לא חושבת על כמה שאני פתטית. כמה שאני לא עושה כלום עם עצמי. כמה שאני לבד. אני באמת באמת כ"כ לבד. אני רואה את החבר פעם בשבועיים בערך, החברות המעטות שיש לי מבלות את כל זמנן בצבא וגם כשהן בבית אין לי זמן בשבילן. ואז הן יוצאות בלעדיי, גם כשסוף סוף יש לי זמן. הוא בבית היום, אבל יוצא עם חברים. הוא התעקש לצאת איתי, כי כבר קבענו לפני וכבר הייתי לבושה, אבל הרגשתי שזה מרחמים ואמרתי לו שהוא חייב גם לצאת איתם מדי פעם. אין יותר משפיל מזה שחבר שלך מרחם עלייך. אם יש משהו בחיים האלה שאני לא זקוקה לו הוא רחמים. והלימודים האלה.. אין דקה ביום שאני לא מקללת את עצמי, שאני לא מתחרטת על זה שנכנסתי לזין הזה. מה חשבתי לעצמי? שאני חכמה? 

אני לא יודעת את מה או את מי אני צריכה לקלל עכשיו, לא יודעת אפילו למה אני בוכה. כמו איזה פוסי מפגרת יושבת על המחשב בחושך בשישי בערב ופשוט בוכה. מישהו איבד פתטיות? יש לי פשוט המון לתרום.