לפני כן היינו בסדר, באמת. מבטיחה שכבר התרגלתי לאזעקה. מבטיחה שזה לא משנה שנפל גראד בבית הספר שלי, הוא היה ריק. מבטיחה שאני מסוגלת להסתכל על הצד החיובי בלרוץ במורד המדרגות אל עבר המקלט ב3 בלילה, זה שורף קלוריות. מבטיחה שלא יהיה לי אכפת להמשיך לחיות ככה. אני יודעת שלא ישנתי כבר 14 לילות כמו שצריך, מפחד שלא אשמע את האזעקה ולא יהיה מי שיעיר את כולם. אני מוכנה לא לישון עוד הרבה לילות. אני יודעת שלא התקלחתי כמו בן אדם כבר 14 יום, אבל עדיף שאני לא אתקלח מאשר אתם. לפני כן היינו בסדר. לפני כן עוד נותרה בנו טיפת חוסן להפגין, אבל עכשיו כבר אין. ביומיים האחרונים החוסן הזה שלנו נעלם כלא היה ובמקומו הגיע הפחד. הפחד מזה שהאוצר הכי יקר שלנו נמצא בגיהינום עלי אדמות. אני לא יכולה לחשוב עליכם במשך דקה מבלי לחוש את המועקה הכבדה הזאת, שאופפת מדינה שלמה מזה שלושה ימים, מאז שנכנסתם לרצועה. היום הלכתי לעבודה, אני כבר לא מפחדת מאזעקות ברחוב אם יש לידי אנשים. כולם נראו לי חנוקים, מיואשים, נפולי פנים. עצובים, מודאגים, טיפה יותר מקומטים. מה שראיתי היום זה מדינה כואבת. מדינה דואגת. מדינה שמנסה, למרות שעכשיו זה הכי קשה. כי הלוחמים שלנו, היקרים לנו מכל, הילדים והאחים והאבות והבנים שלנו, רצים אל עבר התופת. מתבצרים בחזית האש. שמים את חייהם בידו של מי שהולך לפניהם. היום הלכתי לעבודה, כי אני כבר לא מפחדת מאזעקות, אני מפחדת מהמחשבות. באיזשהו שלב נשברתי ונכנסתי למחסן כדי להתפרק קצת. אחרי שבכיתי כאילו אני תינוקייה שלמה, יצאתי החוצה כדי לעזור ללקוחות. "אתן מסתדרות?" חייכתי עם דמעות ועיניים אדומות. "את מסתדרת?" שאלה אותי הלקוחה. לפני כן היינו בסדר. באמת. מבטיחה שכבר התרגלתי לאזעקה. 

לוחמים שלנו, יקרים שלנו, תודה. אני אוהבת ומודה לכם על אהבתכם למולדת. על חוסר האנוכיות, על האומץ שיש רק לכם, יחידות סגולה. 

גיבורים שלנו, סליחה שנאלצתם לחרף נפשכם בקרב, לעולם אהיה אסירת תודה.

משפחות שכולות, סליחה שנשמות יקיריכם נעקרו מתוך גופם בידי רוצחים טיפשים ומוגי לב. תודה לכם, שהענקתם לעולם, ולו לזמן קצר, כאלה פרחים.