סמסטר אחרון. מי היה מאמין שאגיע לזמן הזה? מי היה מאמין שאתמיד? מי היה מאמין שלא אכשל בהכל? כנראה שכולם חוץ ממני. תמיד הייתי החכמה בבית, במשפחה. זה מצחיק כי המשפחה שלי, האנשים שאמורים להכיר אותי הכי טוב, בטוחים שאני כזאת חכמה וחרוצה. מה שהם לא יודעים, לא הם ולא החבר, זה שאני לא כל כך חכמה ולא כל כך חרוצה. אני כ"כ מצפה לחצות כבר את נקודת הסיום ולהיות אחרי, להתגאות בעצמי ולתת לאחרים סיבה להיות גאים. אני כ"כ מצפה לשקט הנפשי שבחוסר מחויבות ללימודים, לפחות לתקופת הצבא. שלוש וחצי שנים מבלי ללמוד למבחנים ומבלי לפחד להיכשל ומבלי להתחרות על הצטיינות. מקווה באמת לעשות חיל איפה שלא יתקעו אותי. הפחד הכי גדול שלי הוא שימור מערכת היחסים שלי, כי הוא נטחן וגם אני עתידה להיטחן. הפחד השני הכי גדול שלי זה להפסיק לעבוד, ולחזור להיות תלויה. אני לא מצליחה לדמיין את עצמי שוב מבקשת כסף מאמא. 

זהו פוסט חסר משמעות אודות הרהוריי בתקופה האחרונה ותקוותי לתקופה הבאה.

אני קפואה בכל חלקי גופי למרות שאני לבושה המון ולכן הגיע הזמן להפסיק.

דבר אחד קטן- מזל טוב לאלביס פרסלי ויום הולדת 80 שמח, באיחור. אתה לנצח תישאר המלך!

המשך חורף אמיתי (סוף סוף) כיפי לכולם